לפני שאתם מחליטים לקחת לילד את המוצץ כדאי לקחת החשבון כמה דברים:

תבדקו שזה אכן הזמן המתאים והנכון לילד.

אם זו תקופה מאתגרת עבור הילד, כמו למשל כניסה של אח חדש למשפחה, היעדרות של אחד ההורים,
שינויים משמעותיים, נרצה לוודא שפרידה המוצץ לא תהייה "יותר מדי" עבור הילד לשאת.

וכשזה "יותר מדי", הלב יכול להתקשח, מגננה יכולה לעלות.
מה שמוביל לנקודה הבאה:

האם לילד יש גישה לדמעות שלו? (ואני מתכוונת דמעות של עצב ולא דמעות של כעס ותסכול).

האם כשהוא ירצה מוצץ ואין יותר, הוא יצליח לבכות? או שמשהו יתקע שם בפנים?
האם הוא יבוא לקבל ממני נחמה וחיבוק? או שאולי יהיה אגרסיבי ויתרחק?

כדי שילד יסתגל לפרידה ממוצץ ויתאושש ממנה,
הוא צריך למצוא את העצב והאבל על הפרידה, בידיים המנחמות שלנו.

אם אין לו גישה לדמעות כשהוא עצוב, והוא לא יחפש את הנחמה שלנו, יהיה לו קשה להסתגל.
ואז פתאום נראה ילד לא רגוע, שיתכן ויתעורר יותר יותר בלילה, אולי יחזור לעשות פיפי בתחתונים,
יכולות להיות לו הרבה התנגדויות והתפרצויות ושלל התנהגויות של ילד מתוסכל שלא מסתגל לאירועי חייו.

אז אם אתם מתבוננים על הילד שלכם ומרגישים שהוא לא מוצף, מבוהל או מתוסכל מדי בתקופה הזו,
שיש לו גישה לדמעות של עצב,
ושכשיהיה לו קשה הוא יבוא אליכם לקבל חיבוק ונחמה,
יש עוד משהו לזכור..

כשאנחנו לוקחים לילד את המוצץ שלו, את האמצעי שעוזר לו להתמודד עם עומס רגשי,
הוא צריך שנעזור לו להתווסת ולהרגע.

לא ע"י שניתן לו חפץ אחר, אלא על ידינו.

כי לילד מאד מוצף אין את היכולת להתווסת לבד. הוא זקוק לנו שם.
זה מה שנקרא "ויסות הדדי".

הדרך הכי טובה של ילד להירגע ולהתווסת זה איתנו ההורים:
באמצעות הקול שלנו, המגע שלנו, הליטוף/נענוע, הריח והקרבה אלינו.

לפעמים המוצץ מהווה מעין "שסתום" שגורם לילד לעמעם את הרגשות שלו ואז הוא נראה יותר רגוע.

אם לוקחים לילד את המוצץ, צריך לקחת בחשבון שיתכן ונראה ביטוי מוחצן יותר של הרגשות שלו.

זה דבר טוב! אנחנו רוצים שהילדים שלנו ירגישו ויבטאו את הרגשות שלהם,
אבל צריך להיות מוכנים לכך שילד שהיה לוקח מוצץ כשהיה מתוסכל וזה שם אותו על "השתק", עכשיו הרגש יופיע בשיא עוצמתו.

זה דורש מאיתנו בתקופת הפרידה להיות עוד יותר נוכחים, מכילים ומרגיעים, לפנות מקום לדמעות ולתת הרבה נחמה.

אז פרידה ממוצץ זה לא אקט של להחליט, זבנג וגמרנו.
אם נתלה על עץ המוצצים, נקנה לילד מתנות ונעיף בלונים באוויר, זה אולי יהיה נחמד וירגיע אותנו,
אבל זה לא ישנה את אותו הרגע שהוא יזדקק למוצץ ויפגוש את המציאות- שאין יותר!

וברגע הזה, לא יעזרו הסברים, מתנות והבטחות.
רק הרבה חום, הכלה וחיבוק,
דמעות שמקבלות נחמה רכה,

עד שהילד יוכל לשחרר את האחיזה במוצץ,
ולחזור למצוא בנו, ההורים,  את הוויסות והנחמה.

הפוסט עץ המוצצים- מה חשוב לדעת לפני שלוקחים לילד את המוצץ הופיע לראשונה ב-הורות והיקשרות.

השאלה היא במה אנחנו באמת צריכים להשקיע,
איפה לשים את המשאבים שלנו במעט השעות שיש לנו איתם
כדי שהילדים שלנו יהפכו לבוגרים בטוחים, רגועים ושמחים?

1. היקשרות בטוחה-
מערכת יחסים בה ההורה לוקח אחריות על הילד,
על סיפוק הצרכים הפיסיים והרגשיים שלו.
מע' יחסים שיש בה היררכיה-
הורה מוביל, בטוח, נוכח, וילד שמקבל את ההובלה.

זו מערכת יחסים שאין בה
יותר מדי פרידות,
יותר מדי בושה,
יותר מדי בהלה וחוסר בטחון
(אנחנו כותבות יותר מדי כי זה משהו שאי אפשר לגמרי להימנע ממנו).

2. מנוחה ממרדף אחר קירבה
קירבה לדמות משמעותית זה הדבר שילד הכי זקוק לו.
אם הוא לא מתקבל במידה לה הילד זקוק,
הילד יקח את האחריות להשאיר את ההורה קרוב:
יחזר אחרי ההורה,
יצמד ולא יהיה פנוי למשחק ויצירה.
יהיה במרדף להשיג את ההיקשרות שהוא כך כך זקוק ותלוי בה.

אחת המטרות בהורות היקשרותית
זה לספק לילד מנות גדושות של קירבה, מגע ונוכחות
כדי שהוא יהיה משוחרר מלשמור את ההורה קרוב.

ילד שמשוחרר מהמרדף אחר קירבה יהיה הרבה יותר רגוע
ופנוי למשחק עצמי ולמידה.
זו מנוחה אמיתית, ריגשית.

3. מקום בטוח– הגנה מפני פגיעות חיצוניות.
כמובן שאין לנו שליטה אבסולוטית על פגיעות שילדינו יחוו בעולם,
וגם לא אמורה להיות לנו,
אבל עצם הקשר איתנו, הבטחון בקשר,
זה מה שמהווה עבורם סוג של "מגן היקשרותי" ששומר על הלב שלהם.

זה לא שהם לא יפגעו, אבל אם הקשר שלנו יופנם כבטוח ועמוק,
הפגיעה לא תחצוב חזק בלב שלהם,
והם יצליחו לעבור את הפגיעה במינימום נזק ריגשי.

שלושת התנאים האלה הם ממש משימת חיים,
אך אין ראויה ומשתלמת ממנה.

כשאנחנו מסכימים להתמסר למשימת ההורות,
לקחת את האחריות על הקשר,
להבין מה באמת קורה בתוכם ולמה הם זקוקים מאיתנו,

לילדים יותר קל להתמסר אלינו,
ואז יותר קל לגדל אותם,
יותר כיף לגדול איתם בעצמנו.

בקורס הורים "בית רגוע" נלמד אתכם צעד צעד איך לספק מערכת יחסים בטוחה, מנוחה ממרדף אחר קירבה ומקום בטוח.

סיפוק התנאים השורשיים האלה יהפכו את הילדים ליותר משתפי פעולה, יותר רגועים, פחות אגריסיבים ויותר משחקיים

הפוסט מה ילדים הכי צריכים מאיתנו? הופיע לראשונה ב-הורות והיקשרות.

למה?

כי אנחנו חושבים שכך יהיו לו יותר חברים (מה שיקל עליו במסגרת),
כי אנחנו רוצים להעשיר אותו,
כי אנחנו רוצים לחזק לו מיומנויות חברתיות,
כי אנחנו חושבים שאם אנחנו לא לוקחים את הילדים לחוגים או חברים,
אז אנחנו לא מספיק משקיעים בו.

האומנם?

בגילאי חטיבה ותיכון זה עניין אחר:
הילדים כבר יותר מגובשים, יותר מסוגלים להכיל מורכבות חברתית,
ותפקיד החברה בחייהם משתנה.

בגילאי גן ואפילו יסודי,
ילדים נמצאים המון שעות במסגרות (6-9 שעות ביום במווצע).

זה הזמן שבו הם נמצאים עם חברים,
מתמודדים עם הדרישות של המסגרת,
עם ההצפה, הרעש, האתגרים החברתיים.

מכאן נשאלת השאלה:
האם מה שהם צריכים אחרי יום אינטנסיבי במסגרת עם חברים זה להמשיך עם האחרים אחה"צ?

מנחה שלנו, רעות בן שלוש, כתבה משהו יפה ואמרה:
האם אחרי יום עבודה הייתם רוצים להמשיך עם הקולגות שלכם?

ברור שלא.

אבל הילדים שלנו כן רוצים את החברים שלהם!

למה?
כי הם נקשרים במשך היום לחברים (כי זו ברירת המחדל הכי נגישה)
ואז הם חושבים שהם רוצים להמשיך איתם גם אחרי המסגרת.

אבל מה הם לא יודעים?

הם לא יודעים שהם צריכים "זמן בית",

מקום בו אפשר להביא את הרגשות לידי ביטוי
(כן גם תסכול, כעס, עצב),
מקום שאפשר לנוח בו, להקשיב לעצמך.

הם לא יודעים שהיקשרות לחברים בגילאים הצעירים עשויה להיות מאד פוגענית,

ומי שבאמת שומר על הלב שלהם זה ההורה, לכן הקשר איתו צריך להיות מתוחזק בזמן שנשאר, ולא עוד חברים..

הם לא יודעים שמיומנויות חברתיות לא לומדים מילדים אחרים,
שהם בעצמם מחפשים תשובות.

לומדים את זה כשיש מבוגר שעוזר לתווך בין הילדים ומראה את הדרך,
או כשצופים באמא ואבא מתנהלים בעולם.

בהקשר של מה עושים אחה"צ- הם באמת לא יודעים מה נכון להם.

אני תמיד אוהבת להגיד שאם הילדים שלי היו יכולים לבחור,
הם היו רוצים כל היום לאכול ממתקים, להיות עם חברים ולשבת על המסכים.
למה? כי זה כיף.

האם זה נכון להם? לא!
האם יש לי תפקיד כאמא למנן את כל אלו בחיים שלהם, לגמרי כן.

אז גם כאן, יש לנו תפקיד, למצוא את המינון הנכון.
והיות והילדים שלנו מבלים המון זמן עם חברים גם ככה,
כדאי שאת שעות אחה"צ הם יבלו איתנו.

רק אנחנו יכולים לעזור להם לבכות על מה שלא הולך להם,
אנחנו יכולים לחבק ולהכיל,
אנחנו יכולים לייצר להם מרחב שיאפשר להם משחק אמיתי ובטוח,
אנחנו צריכים להחזיר אותם לחיק הקשר, כשבמשך שעות הם רחוקים מאיתנו.

אז מה זה אומר, שלא כדאי לפגוש חברים בכלל?

כמובן שאפשר מדי פעם.
עם ילדים בגיל גן כדאי שנישאר איתם כשהם אצל חבר.

בכל מקרה מומלץ להגביל את המפגש לשעה- שעה וחצי (גם ככה אחרי זה כבר מתחיל בלאגן פנימי וחיצוני).

אל תחששו להיות ה"רעים".

זה התפקיד שלנו כהורים לדעת את הגבולות עבור הילדים שלנו.

אם הילד לא מרוצה ובוכה,
זו הזדמנות מצויינת לעזור לו לשחרר רגשות תקועים ותסכולים שצבר במשך היום,
עם הרבה נחמה ורוך.

הפוסט חוגים וחברים אחה"צ- זה טוב לילד שלך? הופיע לראשונה ב-הורות והיקשרות.

לפני שנסביר איך ולמה זה קורה,

רצינו לעדכן שהחלטנו להאריך את ההנחה על קורס הדגל שלנו להורים "בית רגוע",
ועדיין ניתן לרכוש אותו ב 40% הנחה!

לפרטים נוספים והרשמה במחיר המוזל לחצ/י כאן

אז למה הבטחון נבנה ברגעים המאתגרים?

תחשבו רגע על תינוק..

ברגע שהוא רעב, קר לו, כואב, צריך קירבה, הוא בוכה ומאותת להורה להגיע,

האינסטינקט ההיקשרותי אצל ההורה מופעל, והוא ניגש לעזור ולטפל בתינוק.

כשהתינוק ממש קטן ומבחינתו אין עדיין הפרדה בינו לבין הדמות המטפלת,
ברגע שהדמות נענית לו
הוא חווה חוויה של שלמות, הצלחה ושליטה:
אני צריך משהו, הוא מגיע אלי, העולם סביבי ועבורי. אני רגוע.

ועם הזמן, כשנוצרת מידה מסוימת של נפרדות,
כשהוא בוכה והדמות ההיקשרותית נענית לבכי שלו,
הוא לומד שהוא לא לבד,
שיש מי שאכפת לו ממנו ודואג לו.

הוא לומד לסמוך,
הוא לומד שהעולם הוא מקום מיטיב ובטוח.

כשהילדים שלנו קטנטנים,
זה כל כך ברור לנו שהם צריכים אותנו,
ואנחנו נענים להם.

התלות שלהם מתקבלת בברכה והבנה.

ואז הם גדלים, ומשהו מתחיל להשתבש..

אנחנו מקבלים את הרושם שהם לא צריכים להיות תלויים בנו.
הרי הם יכולים ללכת לבד,
להתארגן לבד, להתווסת לבד ולשלוט בעצמם.

ואז, ילד בן 5, שעובר עליו משהו והוא מתחיל לצרוח או להרביץ,
במקום שההורה יחפש איך לתת לו מענה מותאם,
הוא כועס עליו,
אומר לו שהוא כבר ילד גדול ושמצופה ממנו לשלוט בידיים שלו.

ואותו ילד,

שבעבר כשהיה מתוסכל היה מקבל ערסול, ידיים, ניסיונות הרגעה,
מקבל עכשיו דרישה ואיום על הקשר.

הוא מרגיש לא מובן.
הוא מרגיש לבד.
הוא מרגיש שמה שהוא, זה לא כל כך טוב.

וכך הוא מתחיל להתרחק מעצמו ומתחושת הערך שלו.

זה כמובן לא אומר שאנחנו ההורים נאפשר לילדינו להתנהג איך שבא להם.

כאן לא נסביר מה עושים עם התנהגות מאתגרת כמו מכות/נשיכות וכו' (יש על זה סרטונים ופוסטים בבלוג שלנו באתר).

מה שחשוב לנו להגיד כאן:

שבכל גיל: 5, 15, 25,
כשיוצאת מהילד תגובה ריגשית כלשהי,
הוא זקוק להיענות שלנו.

זה באמת חשוב!

הוא זקוק שהדמות ההיקשרותית תושיט לו יד.
שתראה אותו בעין טובה ותנסה להבין אותו.

הוא זקוק להרגיש משמעותי,
שהוא ראוי לכך שירצו להבין אותו ולעזור לו.

ולכן, לפני שאנחנו נגשים לטפל באגרסיביות או כל קושי שיהיה,
חשוב שנבין שההתנהגות שלו מעידה על תסכול או קושי שהוא חווה,
ושהוא זקוק לנו שנהייה בנוכחות
גם כשהוא לא מתנהג יפה,
שנתייחס רגע למה שעובר עליו ( "אני רואה שאתה ממש מתוסכל")
לפני שאנחנו ניגשים לחנך.

שניתן לו את התחושה שהוא לא לבד ("אני איתך")
שנעזור לו להתמודד.

שאנחנו, ההורים, נהייה אלה שנמצאים שם בשבילו.

שנראה את התסכול, האכזבה, חוסר האונים,

שנאהב אותו בלי קשר להתנהגות שלו.

כי בטחון ואמון בקשר נבנים דווקא ברגעים הקשים.

אם ההורה אוהב אותי גם כשקיללתי, הרסתי, צעקתי,
זה סימן בשבילי שהקשר חזק מהכל.
שההורה שומר על הקשר.
שאני ראוי שילחמו עלי.

זה בונה את הבטחון שלו בקשר, בהורה ובסופו של דבר גם בעצמו.

בטחון עצמי מתחיל בהיענות של הורה.

הורה נענה לי, משמע, אני ראוי.

הבעיה היא שאף אחד לא לימד אותנו איך להגיב לילדים שלנו,

אף אחד לא לימד אותנו איך בונים קשר ואיך משקמים קשר שנפגע,

גם אף אחד לא מלמד אותנו מה חשוב בהורות ומה פחות..

אנחנו מזמינות אתכם ללמוד:

איך להיות דמות מובילה ובטוחה לילדים שלכם,
איך להתמודד עם שלל אתגרי ההורות לילדים צעירים:
חוסר שיתוף פעולה, גבולות, אגרסיביות, קשיי פרידה ועוד..
וכמובן איך לבנות קשר עמוק ומשמעותי,
שיהיה הבסיס לבטחון העצמי שלהם והמוכנות לחיים.

הצטרפו לקורס הורים של 8 שבועות,
40 דקות בשבוע- ידע עמוק ומעשי,

שיעשה הבדל גדול בבית,
ביכולת ההתמודדות שלכם,
ובחיים של הילדים שלכם.

לפרטים על הקורס לחצ/י כאן

הפוסט איך ומתי נבנה הבטחון של ילד בעצמו ובעולם הופיע לראשונה ב-הורות והיקשרות.

הנה כמה דגשים שיכולים לסייע:

1. לא לדבר איתו על זה ש"צריך" להרדם (כי זה שם לו את הפרידה מול העיניים).
במקום זה אפשר לדבר איתו על מה נעשה מחר,
ואולי אפילו לתכנן חלום מיוחד ביחד.
הרעיון זה לדבר על נקודות החיבור ולא נקודת הפרידה.
(לדוגמא חולמים שנוסעים לים או לחנות גדולה של צעצועים צבעוניים וכו..)

2. לתת לו משהו שלנו שהוא יכול לישון איתו:
כרית עם הריח שלי, פיג'מה/ חולצה של אבא וכד..
כשהילד מחזיק במשהו שלנו, זה כאילו הוא מחזיק בנו.

3. לאפשר פורקן פיסי/ ריגשי אם נדרש.
אם הילד מתחיל להשתולל, לקפוץ, ונראה שצריך לפרוק אנרגיה,
(כן כולנו יודעים כמה זה יכול להתיש אותנו..)
לפעמים זה בסדר לקחת 10 דקות לפורקן.
אולי לעשות לו אווירון, דגדוגים, התגוששות,
משהו שיאפשר לו לפרוק את המתח והאנרגיה שבגוף.
אם מראש ברור לנו שהילד שלנו עמוס רגשית (מה שמאד הגיוני הימים אלה),
כדאי להקדיש זמן במהלך אחר הצהריים לפריקת רגשות,
כדי שיגיע רגוע יותר לשינה.

ומה אם הילד נרדם אבל אח"כ קם בלילה?
לא נוח, מבאס, אבל טבעי!
ההמלצה היא לא להתנגד לזה,
להבין שהילד זקוק לקירבה אלינו כדי להרגיש
בטוח ולתת לו את זה.
איך?
זה כבר תלוי בנוחות שלכם..

אפשר לאפשר שישן אצלכם במיטה,
אפשר להכנס למיטה שלו,
אולי מזרן בחדר שלו או שלכם יספיק.

הדבר שהכי חשוב לזכור בהקשר של שינה זה להיות גמישים.

סידורי השינה זה לא כל כך משמעותי.
אין חינוך בשינה.

ילד ישן טוב ולבד כשהוא מרגיש מספיק בטוח.

עד אז, אנחנו רוצים לספק את הצורך שלו בקירבה,
לתת לו את תחושת הבטחון,
בטח בתקופה כל כך מבהילה כמו זמן מלחמה.

וכמובן בל נשכח שהיקשרות טובה במהלך היום, תקל על השינה בלילה.
ככל שנשקיע בחיבור, במגע, בנוכחות,
ונאפשר ביטוי ריגשי במהלך היום, הילד יגיע יותר רגוע לשינה.

למפגש זום שערכנו בנושא תסכול וחרדה של ילדים בזמן מלחמה לחצ/י כאן

הפוסט קשיי שינה בזמן מלחמה הופיע לראשונה ב-הורות והיקשרות.

בין אם ילדינו נחשפים לתכני המלחמה

ובין אם הם חשים את המתח והצער שאנחנו חווים,

רובם מבוהלים לנוכח המצב.

הבהלה הזו יכולה להיות ישירה מאירועי המלחמה

(פחד ממחבלים, פחד ממוות וכו'),

או בהלה שמושלכת על משהו אחר

(פחד ממפלצות, פחד מעכבישים, פחד מחושך וכו).

כך או כך מה שעומד בבסיס הפחד, זו חרדת פרידה:

פחד לאבד את החיבור לדמויות המשמעותיות (לרוב אבא ואמא).

ילדים לא באמת מודעים לפחד האמיתי (פחד להפרד מההורים).

המוח לא מסוגל להתמודד עם האמת,

אז הוא מוצא אובייקט אחר שיותר קל "להסתכל" עליו, ומפחד ממנו.

איך עוזרים לילד לעבד ולהשתחרר מהבהלה הגדולה?

דרך משחק 🙂 🙂

משחק הוא המקום בו רגשות מעובדים ומחלימים.

קל לעבוד עם ילדים דרך משחק כי זה העולם שלהם,

קל לפתות אותם לתוך משחק.

אנחנו לא מדברות על משחק קופסא או משחק שיש בו תחרות,

אלא על משחק שמטפל ברגשות.

הנה כמה סוגי משחקים שתוכלו להציע לילדיכם כדי שלסייע להם.

כל מה שצריך זה קצת חומרים שיעזרו לילד לדמיין,

לבנות, ליצור,כמו: בית בובות, בובות אצבע, מכוניות, אבנים, חיות וכד.

1. משחק ממוקד ילד-

זה משחק שבו הילד מנחה את המשחק.

כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה להיות איתו בנוכחות (בלי טלפונים),

להתעניין במה שהוא מעלה ולתת לו להוביל את המשחק.

בהרבה מקרים יעלו תכנים שמטרידים אותו.

כשאנחנו שם איתו, זה מאפשר לו לגעת בפחדים ובחרדות

במקום בטוח ואוהב, איתנו.

כך המוח מעבד את החוויה בלי לחוות עוד בהלה, היות ומשחק הוא לא אמיתי.

2. משחקי פירוד-

משחק שבו אנחנו יוצרים הפרדה פיסית חזותית זמנית,

כמו מחבואים, תופסת או "קוקו".

ככל שהילד קטן יותר,

כך הפירוד צריך להיות לפרק זמן קצר יותר (כדי שלא יבהל באמת).

במשחק הזה המוח מתנסה בפרידה ובחיבור מחדש (תיקון של תחושת הפרידה).

כשאנחנו מוצאים את הילד לרוב נתלהב, נצחק ונצחיק את הילד.

הצחוק הזה חשוב מאד לשחרור רגשות וטיפול בבהלה.

3. משחקי השתטות-

אנחנו עושים פרצופים מצחיקים,

פעולות משונות (כמו ללבוש מכנסיים על הראש),

הולכים בצורה מגושמת ונופלים וכד'.

משחקי השתטות מביאים לצחוק גדול,

שגם הוא מאפשר פורקן של המתח והחרדה שהצטברה בגוף.

4. משחקי מגע-

מגע מווסת, מרגיע ומקרב. גם את הילדים וגם אותנו.

משחקי מגע מאפשרים להציע מגע גם לילדים שנמנעים מחיבוקים וקירבה.

דוגמאות למשחק מגע:

לעשות לילד צורות על הגב, סבתא בישלה דייסה,

לשחק בספא (עיסויים עדינים), אוירון, דגדוגים וכד'.

משחק הורה ילד, לא רק מטפל ברגשות, הוא גם מחזק את הקשר ונוסך בטחון.

היקשרות עמוקה ומשמעותית היא הפתרון האולטמטיבי לצמצום בהלה.
*

למפגש זום שערכנו בנושא תסכול וחרדה של ילדים בזמן מלחמה, מוזמנ/ת ללחוץ כאן

שנדע ימים טובים יותר

הילה והדסה

הפוסט איך לעזור לילד עם פחדים וחרדות בזמן, גם בזמן מלחמה הופיע לראשונה ב-הורות והיקשרות.

הפוסט איך לסייע לילדים בזמן מלחמה הופיע לראשונה ב-הורות והיקשרות.

נעים מאוד – ברוכים הבאים לגיל שנתיים הנפלא, בו יש לכם ילד או ילדה בגיל המיוחד,
בו הם מצד אחד כל כך מתוקים ומופלאים ומצד שני, כל כך מלאים בהתנגדויות, בתסכול ולפעמים אפילו באגרסיביות.

איך עוברים את הגיל הזה בגישה ההיקשרותית? איך צולחים את ההתנגדויות, מבלי לאבד שליטה
ומבלי לפגוע במערכת היחסים?
הנה כמה טיפים שיכולים לעזור.

איך יצירתיות מסייעת בהורות?

ישנם דברים, שאתם אולי מיישמים בצורה אינטואיטיבית, אבל הם יכולים להיות פשוטים יותר,
אם נבין את הרציונל שעומד מאחוריהם.

חשוב לזכור, שאנחנו לא יכולים לשלוט בילד, שלא שולט בעצמו. מה הכוונה?
הילד או הילדה בני השנתיים, מונעים מתוך דחפים ורגשות. אין להם באמת שליטה על המוח שלהם.

אם אתם נמצאים בסיטואציה, בה הם לא משתפים פעולה או שהם מאוד מתוסכלים, לא יעזור אם תצעקו חזק יותר
או אם תדרשו את הדרישות שלכם בתקיפות יותר.

הרבה הורים חושבים, שאם הילדים שלהם לא ממושמעים, זה אומר שהם לא הורים טובים.
שהם לא מספיק מציבים גבולות, שהם אולי אפילו סוג של כישלון בתחום הסמכות ההורית.

אז מה בכל זאת אפשר לעשות?
הרי לא נעים לעמוד חסר אונים מול ילד מתוסכל, בתחושה שאין לכם איך לעזור, לא לעצמכם ולא לו.
מה שאפשר באותה סיטואציה לשנות – זה את הנסיבות הסביבתיות, במקום לשנות את הילד.

טיפים להתמודדות עם סיטואציות יום יומיות

בואו ניקח סיטואציה מוכרת, שחוזרת על עצמה באופן יום יומי:
הגיע זמן ארוחת הערב והילד יושב וזורק אוכל על הרצפה. אכן, מעצבן מאוד…
אז ביקשנו פעם אחת שיפסיק וביקשנו עוד פעם, ניסינו בנחמדות וניסינו בתקיפות וזה פשוט – לא עבד.

זה בדיוק הסימן עבורנו, לשנות את הנסיבות ולחשוב ביצירתיות.
לדוגמה: "אוי! נזכרתי… שרציתי להראות לך, איך עושים פרצוף מהירקות שיש לך בצלחת. מה אתה חושב שיכול להיות הפה?".

בואו ניקח עוד דוגמה:
הילד ממש, אבל ממש לא רוצה להיכנס להתקלח, לא עוזרים כל ההסברים והשכנועים.
במקום לומר: "עכשיו הולכים להתקלח",
אפשר לומר: "תקשיב, עברתי מקודם ליד האמבטיה… ונדמה לי ששמעתי צפרדע קופצת למים וקוראת לך!";
או: "בוא נבדוק אם יש דולפינים באמבטיה! נראה לי ששמעתי משם בלו בלו בלו".
כמה שיותר תדברו בהתלהבות – כך יותר טוב.

דוגמה נוספת: הילדה פשוט מסרבת לפתוח את הפה על מנת שתצחצחו לה שיניים או שתצחצח בעצמה.
אתם כבר קרובים להתייאש ולזרוק את כל העקרונות שלכם לגבי היגיינה ובריאות לפח,
להישאר בתסכול כלפי עצמכם ועם טינה כלפי הילדים, העיקר לא להיכנס לעימות, שיהרוס לכם את כל הערב.

רגע לפני, אפשר לנסות להגיד: "בואי נשחק משחק – אני אנחש מה אכלת היום, לפי מה שאראה בתוך הפה שלך";
או: "נראה לי שראיתי פינגווין בתוך הפה שלך ואני פשוט חייבת להוציא אותו משם!".

ההיגיון מאחורי המתודה

אז מה עומד מאחורי כל המשחקים ושעשועי הדמיון האלה?
למה כדאי לעשות אותם, גם כשאנחנו מרגישים שאין לנו כוחות להשתטות ושאנחנו רק רוצים שהם יעשו את מה שאנחנו אומרים?
יש לכך כמה סיבות:

1. נוכחות
פעמים רבות, אנחנו מתנהלים בחיים שלנו ללא מודעות, פשוט – על אוטומט. לפעמים זה עובד, אבל הרבה פעמים,
אנחנו נאלצים לעצור ולחזור לרגע של נוכחות ושל מודעות, לתשומת לב מלאה על הילדים שלנו,
כדי שנוכל להוביל אותם ולהניע אותם למקומות שאנחנו רוצים.
כשאנחנו נוכחים, הם מרגישים את הקשר איתנו במלוא עוצמתו וזה מעורר במוחם אינסטינקטים לשתף פעולה
ורצון להיות "טובים".

2. משחקיות
לנו, יש את רצף היום שלנו. אנחנו מתקתקים עניינים, מתפעלים ביעילות ומתקדמים לעבר מטרה ברורה,
כמו השקט שאחרי ההשכבות, הפיזור בבוקר למסגרות וכו'.
הקטנים שלנו, לא נמצאים איתנו באותו מקום. למעשה, הם נמצאים בכלל במקום אחר לגמרי.
העולם שלהם מורכב ממשחקיות, מיצירתיות ומדמיון.
ככל שנצליח לדבר יותר בשפה שלהם, ככל שנצליח יותר לגשר על הפער, בין העולם שלנו לבין העולם שלהם,
כך יהיה לשנינו יותר קל. החיבור ביננו ישמר והם יבצעו את הפעולות שאנחנו מבקשים, אבל מתוך קירבה ואהבה.

3. מציאותיות
הסיבה אולי הכי טובה, היא שללכת איתם ראש בראש, לכפות, להכריח ולהתעצבן – פשוט לא עובד.
או, שלבסוף הם יבצעו את הפעולה שביקשנו מהם לעשות, אבל לא בלי מחיר, בין אם הוא בא לידי ביטוי באותו רגע או בהמשך.
אם נסכים "לרקוד את הריקוד" עם המוח שלהם כפי שהוא, להבין את המקומות שהוא נכנס אליהם ולמצוא את הדרך לשחרר
או להוביל אותו באופן יצירתי – כך נשיג שיתוף פעולה בטווח הקצר וגם נחזק את ההיקשרות בטווח הארוך.

לסיכום

גיל שנתיים הוא באמת גיל נפלא. גיל מלא בהתפתחות, בדיבור, בדברים חדשים ומתוקים שהקטנטנים שלנו עושים…
כן, לצד הרבה תסכול, צרחות, בכי ובעיקר הרבה התנגדות, מאוד, מאוד חריפה.
חשוב לנו שתזכרו, שאין טעם לנסות להתקדם מתוך סיטואציה כזו. עדיף לעצור, לתת מקום לבכי, לתת זמן של תשומת לב, חום ואהבה, עד שהילד נרגע. אז, אפשר להמשיך להוביל אותו, בדרך ההיקשרות.
רוצים לשמוע עוד על תכנית הליווי שלנו להורים? לחצו פה.

הפוסט גיל שנתיים הנפלא: איך להתמודד עם התנגדות, תסכול ואגרסיביות בדרך היקשרותית הופיע לראשונה ב-הורות והיקשרות.

אבל כמה שלא תבקשו, תתחננו ותסבירו, זה פשוט לא עובד…
הילד מסרב ואתם נשארים עם המבוכה, אולי גם תחושה של חוסר שליטה או שאתם אלה שעשיתם משהו רע…
אבל האם זו באמת הדרך בה ילדים לומדים לבקש סליחה?

כדי לשחרר את הצורך שלנו, שהילד שלנו יבקש סליחה, חייבים להבין את תהליכי ההתפתחות וההבשלה של ילדים,
כיצד המוח שלהם עובד ומה כן ולא לעשות בסיטואציה.

מה מסתתר מאחורי בקשת הסליחה?

כאשר אנחנו מבקשים מהילדים להגיד: "סליחה" בצורה טכנית, מהשפה אל החוץ, ללא הבנה אמיתית של משמעות הסליחה,
אנחנו חושבים שאנחנו "מכינים את הקרקע", מחנכים ומגדלים את הילדים מתוך אהבה וכוונה טובה, להיות מבוגרים
שידעו בעתיד לבקש סליחה ולסלוח.

אבל האמת היא, שתהליך הסליחה בנפש, הוא תהליך עמוק ביותר. לבקש סליחה, זה הרבה מעבר ללומר מילה.

התהליך כולל את היכולת:
– לראות את האחר מולנו,
– להרגיש את צערו,
– להבין שפגעתי, שטעיתי, שפעלתי לא נכון,
– להצטער על כך שפגעתי ושציערתי אותו,
– להפנים שראיתי רק את עצמי
– ולבסוף – להתחרט על כך, לאזור אומץ ולבקש את סליחתו.
כל זה דורש תהליך עמוק, פנימי ומשמעותי, שדורש מעל הכל בגרות ויכולת ראייה של האחר.

לומר לילד לבקש סליחה באופן טכני, מבלי שיש לו את יכולת האמפתיה, מבלי שיש לו את יכולת לחוש חרטה, את ראיית האחר,
את ההבנה שהוא טעה וכו', זה כמו לרתום את העגלה לפני הסוס.
לא רק שזה לא מקדם, זה אף מעכב ועלול אפילו לסכל את הניסיונות של המוח להביא את הילד למקום אליו הוא צריך להגיע,
מתוך עומק אמיתי.

מעבר לכך, כשאני אומרת לילד שלי לבקש סליחה לפני שהסליחה נובעת מתוכו, אני בעצם אומרת לו,
שעדיף שיהיה לא אותנטי, שלא יקשיב לעצמו, שהתנהגות חיצונית, חשובה יותר מרגשות פנימיים,
שפוליטיקה חשובה יותר מיושרה.
האם זה מה שאני רוצה לשדר לילד שלי? שלומר סליחה זה הדבר הכי חשוב?
יותר מאשר איך שהוא מרגיש, יותר ממה שהוא מסוגל, יותר מהקשר שלנו?

איך נכון להגיב?

מה שנדרש מאיתנו, זו סבלנות: מהלכים עמוקים בנפש, מתרחשים בהדרגה.
זהו תהליך התפתחותי, שלוקח זמן ונדרשים לו תנאים מסוימים: מערכת יחסים יציבה ובטוחה, סביבה שמספקת מנוחה,
יכולת הסתגלות, לב רך ועוד.

עוד נדרשת מאיתנו: אמונה, שיש בילדים שלנו את היכולת לגדול להיות בוגרים אכפתיים, שרואים את האחר,
מתחשבים ברגשותיו, מסוגלים להתחרט ולהצטער, רוצים להשתפר ולהיות אנשים טובים יותר.
הפוטנציאל הזה, קיים בכל ילדה וילד!

נכון שזה לא נעים שכולם מסתכלים ויש את הציפיות החברתיות, את הנורמה ואת הבהלה: "מה יגידו עליי" בתור הורה,
אולי אני נכשלתי בחינוך של הילדים שלי, אבל כולנו יודעים מניסיון, שהסברים הגיוניים – פשוט לא יועילו.
אין לנו ברירה אלא לקחת נשימה עמוקה ולבחור לפעול – אחרת.

אז מה עושים בינתיים?

בכל זאת, מצד אחד יש ילד שלא שלט בעצמו ובצד השני יש ילד שחטף מכות, שנפגע.
מה עושים?
– מכילים את התסכול, של שני הצדדים;
– משקפים את הקושי;
– מובילים לבכי כשצריך;
– מתמללים את הסיטואציה: "היא הרביצה לך וזה כואב, מבהיל ומתסכל"; "הרגשת תסכול ולא הצלחת לא להרביץ…".

בחברה שלנו היום, שמים דגש חזק, בטרם עת, על ביטוי חיצוני. אין סבלנות, לא מחכים להבשלה ולא מאמינים בהבשלה ולכן,
כשאנחנו נמצאות בסיטואציות חברתיות ואנחנו עומדות מול אנשים שמצפים לשמוע סליחה מהילדים שלנו,
כמובן שאין לנו עניין לחנך אף אחד חוץ מאת ילדינו.

מה שעוזר לנו בסיטואציות כאלה, זה פשוט לבקש סליחה בשם הילדים שלנו: "הוא לא התכוון", "הוא מצטער"…
לפעמים זה נכון, לפעמים הילד באמת חש צער. לפעמים לא.
בכל מקרה, זה פתרון זמני טוב, עד היום, שבו הסליחה תנבע מתוכו.

לסיכום

יש דברים שאנחנו ההורים יכולים לעשות, כדי לעזור לתהליך הפנימי להתרחש, כדי לקדם אותו וכדי לתמוך בו.
לפעמים אנחנו עושים אותם באופן אינטואיטיבי ולפעמים לא.
חשוב לנסות לראות את ילדינו מתוך המקום שלהם, להיות סבלניים ולשים את הדגש על מה שחשוב:
על הקשר ביננו ולא איך שאנחנו נראים כלפי חוץ לאנשים אחרים.

ברור שזה קשה באותו רגע, כשההרגלים שלנו משתלטים עלינו,
אבל עם הרבה תרגול, כוונה והבנה אמיתית של הילד, אפשר להצליח לבחור אחרת, גם בתוך סיטואציות מאתגרות.

למידע נוסף על תהליך ליווי ההורות שלנו לחצו כאן.

הפוסט סליחה: איך להפסיק להכריח את הילדים לבקש סליחה ולהישאר בחיים הופיע לראשונה ב-הורות והיקשרות.