לפעמים מגיע השלב שאנחנו רוצים שהילד יפרד מהמוצץ.
מגיע השלב שמופעל לחץ גם מהמסגרות להפריד את הילד מהמוצץ.
גם רופא השיניים לוחץ ומסביר שזה הורס את השיניים.
אז מה עושים?
לפני שאתם מחליטים לקחת לילד את המוצץ כדאי לקחת החשבון כמה דברים:
תבדקו שזה אכן הזמן המתאים והנכון לילד.
אם זו תקופה מאתגרת עבור הילד, כמו למשל כניסה של אח חדש למשפחה, היעדרות של אחד ההורים,
שינויים משמעותיים, נרצה לוודא שפרידה המוצץ לא תהייה "יותר מדי" עבור הילד לשאת.
וכשזה "יותר מדי", הלב יכול להתקשח, מגננה יכולה לעלות.
מה שמוביל לנקודה הבאה:
האם לילד יש גישה לדמעות שלו? (ואני מתכוונת דמעות של עצב ולא דמעות של כעס ותסכול).
האם כשהוא ירצה מוצץ ואין יותר, הוא יצליח לבכות? או שמשהו יתקע שם בפנים?
האם הוא יבוא לקבל ממני נחמה וחיבוק? או שאולי יהיה אגרסיבי ויתרחק?
כדי שילד יסתגל לפרידה ממוצץ ויתאושש ממנה,
הוא צריך למצוא את העצב והאבל על הפרידה, בידיים המנחמות שלנו.
אם אין לו גישה לדמעות כשהוא עצוב, והוא לא יחפש את הנחמה שלנו, יהיה לו קשה להסתגל.
ואז פתאום נראה ילד לא רגוע, שיתכן ויתעורר יותר יותר בלילה, אולי יחזור לעשות פיפי בתחתונים,
יכולות להיות לו הרבה התנגדויות והתפרצויות ושלל התנהגויות של ילד מתוסכל שלא מסתגל לאירועי חייו.
אז אם אתם מתבוננים על הילד שלכם ומרגישים שהוא לא מוצף, מבוהל או מתוסכל מדי בתקופה הזו,
שיש לו גישה לדמעות של עצב,
ושכשיהיה לו קשה הוא יבוא אליכם לקבל חיבוק ונחמה,
יש עוד משהו לזכור..
כשאנחנו לוקחים לילד את המוצץ שלו, את האמצעי שעוזר לו להתמודד עם עומס רגשי,
הוא צריך שנעזור לו להתווסת ולהרגע.
לא ע"י שניתן לו חפץ אחר, אלא על ידינו.
כי לילד מאד מוצף אין את היכולת להתווסת לבד. הוא זקוק לנו שם.
זה מה שנקרא "ויסות הדדי".
הדרך הכי טובה של ילד להירגע ולהתווסת זה איתנו ההורים:
באמצעות הקול שלנו, המגע שלנו, הליטוף/נענוע, הריח והקרבה אלינו.
לפעמים המוצץ מהווה מעין "שסתום" שגורם לילד לעמעם את הרגשות שלו ואז הוא נראה יותר רגוע.
אם לוקחים לילד את המוצץ, צריך לקחת בחשבון שיתכן ונראה ביטוי מוחצן יותר של הרגשות שלו.
זה דבר טוב! אנחנו רוצים שהילדים שלנו ירגישו ויבטאו את הרגשות שלהם,
אבל צריך להיות מוכנים לכך שילד שהיה לוקח מוצץ כשהיה מתוסכל וזה שם אותו על "השתק", עכשיו הרגש יופיע בשיא עוצמתו.
זה דורש מאיתנו בתקופת הפרידה להיות עוד יותר נוכחים, מכילים ומרגיעים, לפנות מקום לדמעות ולתת הרבה נחמה.
אז פרידה ממוצץ זה לא אקט של להחליט, זבנג וגמרנו.
אם נתלה על עץ המוצצים, נקנה לילד מתנות ונעיף בלונים באוויר, זה אולי יהיה נחמד וירגיע אותנו,
אבל זה לא ישנה את אותו הרגע שהוא יזדקק למוצץ ויפגוש את המציאות- שאין יותר!
וברגע הזה, לא יעזרו הסברים, מתנות והבטחות.
רק הרבה חום, הכלה וחיבוק,
דמעות שמקבלות נחמה רכה,
עד שהילד יוכל לשחרר את האחיזה במוצץ,
ולחזור למצוא בנו, ההורים, את הוויסות והנחמה.
