משמעות הבכי אצל ילדים ולמה כדאי לעודד אותם לבכות

קשיים בהורות – יש לא מעט.
אחד המאתגרים שבהם, הוא התמודדות עם בכי אצל ילדים.
בכי אצל תינוקות קל לנו יותר לקבל, אבל במקרה של ילדים, זה מערער אותנו, זה לא נעים לנו,
הרבה פעמים זה נראה לנו כמו בכי בלי סיבה ומעלה לנו שלל רגשות, כמו אשמה, בושה או חוסר סבלנות,
אולי אפילו מחזיר אותנו לסוגיות לא מטופלות מהילדות שלנו.

אלו בהחלט רגשות לא פשוטים להתמודד איתם, בטח לא באותו רגע.

האינסטינקט הראשוני של רוב ההורים,
הוא לנחם את הילדים ולשאוף להחזיר את ההרמוניה לסיטואציה, על ידי מחשבה: איך לעצור בכי.
אבל הבכי חשוב, לא רק להתנהלות היומיומית בבית, אלא גם להתפתחות הילד ולעיצובו כאדם מבוגר
ולכן, היום אנחנו רוצות לעודד אתכן לשנות זווית הסתכלות ובמקום לשאול את עצמכן איך לעצור בכי,
תשאלו: איך לשחרר בכי.

 

לדוגמה, כשהילד מבקש עוגייה לפני ארוחת ערב ואת מתעקשת שזה לא מתאים ושזה יקלקל לו את התיאבון.
הילד מתנגד ופוצח בשרשרת סיבות ותירוצים, למה זה דווקא לגיטימי לאכול עוגייה.

אחרי זמן מה, אם ה"לא" נשאר "לא", המוח מבין שזה לא הולך להשתנות, הוא מגיע לנקודת חוסר תוחלת
ונותן פקודה לשחרר דמעות ולהתאבל.

בסוף הבכי, המוח משתחרר ומתעורר לאפשרות, שאולי הוא בעצם לא צריך את העוגייה הזו.
כעת, הוא פנוי לעסוק בדברים אחרים. פתאום, נראה ילד משחק, חוקר, סקרן ונינוח.

סיטואציה מוכרת?

אז בואו נבין למה כל כך חשוב לאפשר לילדים לבכות ואיך אפשר להפוך את הסיטואציה המאתגרת הזו
למחברת ומעצימה.

 

למה בעצם הם בוכים?

במצב טבעי, ילדים קטנים אמורים לבכות לעיתים קרובות.
לא סתם ילדים פורצים בבכי כשהם חוזרים הביתה מהגן.
הם פשוט פורקים את התסכול והבהלה שנאגרו אצלם במהלך היום.
זה חשוב ובריא לאפשר להם פורקן כזה, כדי שיוכלו להתאושש ולהמשיך את יומם במנוחה.

סוג הבכי הזה, שממלא תפקיד חשוב ואפילו קריטי בתהליך ההתבגרות והצמיחה של ילדים, נובע,
או אפשר לומר אפילו מתפרץ, מתוך תסכול.

 

ילדים חווים מידי יום תסכולים רבים:
כשמשהו לא מסתדר להם כפי שהיו רוצים וכשיש איזושהי התנגשות בין הרצון שלהם לבין המציאות.
יחד עם זאת, גורם התסכול העיקרי אצל ילדים (וגם אצל מבוגרים) הוא חווית פרידה ואובדן.

אובדן לא חייב להיות מדברים דרמטיים.
הוא יכול להיות גם על דברים קטנים, כמו אותה עוגייה שהילד לא יכול לאכול, משחק שהוא לא מקבל או שהלך לאיבוד,
משהו שהוא אוהב והתקלקל ועוד.

פרידה יכולה להיות פרידה פיזית ממושכת של הילד מהוריו אבל היא גם יכולה להיות פרידה רגשית,
למשל כשאמא או אבא כועסים, או רבים, או כשאח או אחות מתעלמים מהם.

אם חושבים על זה, ילדים חווים במהלך היום שלהם לא מעט פרידות ואובדנים.

 

כדי שהילד יוכל להסתגל למציאות, שלא מתאימה לרצונותיו, המוח שלו צריך להרגיש את תחושת העצב ולהתאבל.
תהליך האבל מסייע לילד להסתגל לתחושת האובדן או התסכול על מה שלא עובד לו, להתאושש
ואפילו לפתח יכולת גמישות ומציאת פתרונות חדשים.

הסיבה שהרבה פעמים בכי פתאומי יוצא "על שטויות", היא שילדים לא באמת מסוגלים להתמודד
עם גורם הכאב האמיתי, הוא גדול מידי עבורם. ילד לא יודע להגיד "אני מתוסכל כי אמא עסוקה מדי",
לכן, המוח שלו מחפש דברים קטנים לבכות עליהם. כך תהליך ההסתגלות מתרחש ומאפשר לילדים להסתגל למציאות,
שמשתנה בחייהם כל הזמן.

אגב, הדמעות של הבכי הזה נבדקו במעבדה ונמצא שהן מכילות הרבה רעלים
(בניגוד לדמעות אחרות, כמו דמעות מבצל, דמעות שמחה ועוד), כלומר, הן באמת מנקות פיזית את הגוף
ומביאות לתחושת הקלה פיסית וריגשית.

 

חשיבות הבכי בילדות

בתקופת הילדות, חשוב שילדים יבכו לעיתים קרובות. כך המוח שלהם מפתח את מנגנון ההסתגלות
וזה הופך אותם בטווח הארוך, לאנשים עם יכולת גמישות והסתגלות לחיים.

זה חלק ממה שמגדיר בגרות וזה בוודאות הופך את החיים בהמשך לקלים יותר.

חמש השנים הראשונות חשובות מאד מבחינת אימון שריר ההסתגלות במוח.

ילד בוכה, שחי בסביבה שמקבלת את הבכי שלו, מאפשרת אותו ונותנת לו נחמה כשהוא בוכה – יגדל להיות אדם בוגר,
עם גמישות ויכולת התאוששות ממשברים.

ילד שגדל בסביבה שלא נותנת לגיטימציה לבכי, מגיבה באופן שלילי לבכי שלו ("מה אתה תינוק", "לא קרה שום דבר",
"תפסיק לבכות ותדבר"…); כשלילד אין גישה לרגשות הפגיעים שלו, כלומר, כשהוא ממוגן ולא יכול להרגיש עצב,
כאב ופחד; כשלילד אין אף דמות של מבוגר בחייו שהוא יכול לבכות בחברתה, הוא יגדל להיות אדם תוקפני, מתוסכל,
שלא מסתגל לכישלונות, הגבלות או לשינויים, שלא יודע להביע רגשות ואף נבהל מהם.

אם אתם חושבים שהילד שלכם סובל מהתפרצויות זעם, טנטרומים בלתי נשלטים, סף תסכול נמוך
או שהוא במצוקה רגשית, נסו לחשוב: מתי הוא בכה בכי ממושך בפעם האחרונה?

 

מה שאנחנו לא יכולים לשנות, אמור לשנות אותנו: דוגמה מעשית

באחד הימים, כשהבן שלי היה בן 6, היינו בבית והוא הסתובב חסר מנוחה, טעון ועצבני.
לא מצא חן בעיניו שאחותו מסתכלת עליו מזווית מסוימת, הוא התעצבן על כל דבר קטן, ילל על כל שטות, חיפש להציק
ואפילו היה קצת תוקפני.

ידעתי, שעד שהוא לא יבכה, זה לא יגמר.
הכנתי את עצמי למערכה, גייסתי חמלה, חיוך מזמין וקצת עצב בקול וחיכיתי להזדמנות.
זו לא אחרה להגיע. הטרגדיה התרחשה בארוחת הצהריים, כשהגשתי לו אוכל אחרון.

הילד לא ידע את נפשו מרוב צער, השתטח על הרצפה ופרץ בבכי קורע לב, תוך בעיטות נמרצות.
לרגע הזה חיכיתי.
התיישבתי לידו ובקול קצת עצוב אמרתי: “לא רצית שאגיש לך אחרון…”.

הבכי התגבר ובכל פעם שהוא קצת נחלש, אמרתי עוד משהו קטן וגל נוסף של בכי פרץ.
נשארתי לידו. בשלב מסוים, כשהאינטנסיביות ירדה, אספתי אותו אלי, חיבקתי ואמרתי שאני מבינה אותו.
זה לקח בערך עשר דקות, אבל אחריהן, קיבלתי ילד חדש, חייכני, חיוני, משתוקק לשחק ושופע אהבה.

אז מה בתכל'ס עושים כשהילד בוכה, אם לא הולכים להרגלים הישנים שלנו של עצירת הבכי?
פשוט – תהיו שם ותעניקו נחמה. כשילד כבר בוכה, מאד חשובה הנוכחות שלנו לידו.
לא כל ילד יסכים לבכות כשאנחנו מחבקים אותו ממש, אבל מספיק לשבת לידו ולומר לו שאנחנו פה, מרגישים אותו.

 

לסיכום

גם אם נדמה לכם שהילד שלכם לא מפסיק לבכות, שניה לפני שאתם שולחים אותו לסדנת ניהול כעסים, נסו להבין,
לא את סיבת הבכי, כי כאמור, היא לא תמיד חשובה, לפעמים היא רק טריגר, אלא את מקור הבכי
וכמה שחשוב לאפשר אותו.
אז יהיה לכם הרבה יותר קל להיות אמפתיים כלפי ילדיכם וגם כלפי עצמכם, אם אתם עדיין חווים קושי בהתמודדות.

ובפעם הבאה שמסתובב או מסתובבת לכם בבית הר געש שמאיים להתפרץ, חכו לטריגר, תנו לו להתפרץ
(תוך שמירה על כך שלא יפגע בעצמו או בסובבים אותו) ונסו לכוון אותו לבכי.

אם אתם זקוקים לעזרה נוספת בבית, אתם מוזמנים לקרוא עוד על התכנית לליווי הורים שלנו.

אהבתם את המאמר? שתפו.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

שווה לקרוא גם את זה:

קבלו מאיתנו מתנה

מיני קורס חינמי בנושא ילדים רגישים