יש להרבה מאיתנו נטייה לדחוף את ילד/ה שלנו ללכת לחוגים או לחברים אחה"צ.
למה?
כי אנחנו חושבים שכך יהיו לו יותר חברים (מה שיקל עליו במסגרת),
כי אנחנו רוצים להעשיר אותו,
כי אנחנו רוצים לחזק לו מיומנויות חברתיות,
כי אנחנו חושבים שאם אנחנו לא לוקחים את הילדים לחוגים או חברים,
אז אנחנו לא מספיק משקיעים בו.
האומנם?
בגילאי חטיבה ותיכון זה עניין אחר:
הילדים כבר יותר מגובשים, יותר מסוגלים להכיל מורכבות חברתית,
ותפקיד החברה בחייהם משתנה.
בגילאי גן ואפילו יסודי,
ילדים נמצאים המון שעות במסגרות (6-9 שעות ביום במווצע).
זה הזמן שבו הם נמצאים עם חברים,
מתמודדים עם הדרישות של המסגרת,
עם ההצפה, הרעש, האתגרים החברתיים.
מכאן נשאלת השאלה:
האם מה שהם צריכים אחרי יום אינטנסיבי במסגרת עם חברים זה להמשיך עם האחרים אחה"צ?
מנחה שלנו, רעות בן שלוש, כתבה משהו יפה ואמרה:
האם אחרי יום עבודה הייתם רוצים להמשיך עם הקולגות שלכם?
ברור שלא.
אבל הילדים שלנו כן רוצים את החברים שלהם!
למה?
כי הם נקשרים במשך היום לחברים (כי זו ברירת המחדל הכי נגישה)
ואז הם חושבים שהם רוצים להמשיך איתם גם אחרי המסגרת.
אבל מה הם לא יודעים?
הם לא יודעים שהם צריכים "זמן בית",
מקום בו אפשר להביא את הרגשות לידי ביטוי
(כן גם תסכול, כעס, עצב),
מקום שאפשר לנוח בו, להקשיב לעצמך.
הם לא יודעים שהיקשרות לחברים בגילאים הצעירים עשויה להיות מאד פוגענית,
ומי שבאמת שומר על הלב שלהם זה ההורה, לכן הקשר איתו צריך להיות מתוחזק בזמן שנשאר, ולא עוד חברים..
הם לא יודעים שמיומנויות חברתיות לא לומדים מילדים אחרים,
שהם בעצמם מחפשים תשובות.
לומדים את זה כשיש מבוגר שעוזר לתווך בין הילדים ומראה את הדרך,
או כשצופים באמא ואבא מתנהלים בעולם.
בהקשר של מה עושים אחה"צ- הם באמת לא יודעים מה נכון להם.
אני תמיד אוהבת להגיד שאם הילדים שלי היו יכולים לבחור,
הם היו רוצים כל היום לאכול ממתקים, להיות עם חברים ולשבת על המסכים.
למה? כי זה כיף.
האם זה נכון להם? לא!
האם יש לי תפקיד כאמא למנן את כל אלו בחיים שלהם, לגמרי כן.
אז גם כאן, יש לנו תפקיד, למצוא את המינון הנכון.
והיות והילדים שלנו מבלים המון זמן עם חברים גם ככה,
כדאי שאת שעות אחה"צ הם יבלו איתנו.
רק אנחנו יכולים לעזור להם לבכות על מה שלא הולך להם,
אנחנו יכולים לחבק ולהכיל,
אנחנו יכולים לייצר להם מרחב שיאפשר להם משחק אמיתי ובטוח,
אנחנו צריכים להחזיר אותם לחיק הקשר, כשבמשך שעות הם רחוקים מאיתנו.
אז מה זה אומר, שלא כדאי לפגוש חברים בכלל?
כמובן שאפשר מדי פעם.
עם ילדים בגיל גן כדאי שנישאר איתם כשהם אצל חבר.
בכל מקרה מומלץ להגביל את המפגש לשעה- שעה וחצי (גם ככה אחרי זה כבר מתחיל בלאגן פנימי וחיצוני).
אל תחששו להיות ה"רעים".
זה התפקיד שלנו כהורים לדעת את הגבולות עבור הילדים שלנו.
אם הילד לא מרוצה ובוכה,
זו הזדמנות מצויינת לעזור לו לשחרר רגשות תקועים ותסכולים שצבר במשך היום,
עם הרבה נחמה ורוך.
