fbpx

למה איומים ועונשים יוצרים נזק לילד לטווח הארוך?

לרוב, מה שמביא אותנו לאיים או להעניש, זו תחושה של חוסר אונים.
אנחנו רוצים "להוציא" מהילדים שלנו התנהגות מסויימת, לא מצליחים בדרכים נעימות או אסרטיביות וכמוצא אחרון,
מתוך היעדר אופציות נוספות, אנחנו פונים לשימוש בכוחניות.

 

ואז מה קורה?


אנחנו מחפשים מה חשוב לילד שלנו ומשתמשים בזה נגדו, כדי להשיג התנהגות רצויה.
זו יכולה להיות פרידה מחפץ אהוב: "אני לוקחת את הכדור שלך לשלושה ימים!".
זו יכולה להיות פרידה מפעילות שהילד מצפה לה: "עכשיו אתה כבר לא יכול ללכת לחבר שלך!".
והמפחידה ביותר- פרידה מאיתנו: "לך לחדר שלך!"

 

למה זה עובד באותו רגע?


כי זה מעורר את מערכת הבהלה במוח. למערכת הבהלה יש תפקיד חשוב. היא אמורה, בין השאר, להניע ילד לציית לנו ולהקשיב לנו
בזמן סכנה. למשל כשילד קופץ לכביש, אנחנו צועקים, הילד נבהל ועוצר.
על מה מערכת הבהלה עובדת? על איום בפרידה. הדבר שמעורר את הרגשות הכי עוצמתיים וחזקים במוח זו פרידה.
פרידה של הילד ממי שהוא מקושר אליו.

 

כשאני מרימה את הקול, הילד שלי חווה איום על החיבור אלי. באותו רגע, הוא לא מרגיש ממני אהבה, אלא פירוד.
המוח שלו שואל את עצמו: "מה אני צריך לעשות כדי שהחיבור יחזור לעבוד?"

ואז, רגש ליבה נוסף מופעל במוח: "מרדף".
מרדף להחזיר את החיבור אלי. הילד יעשה מה שצריך, כדי שאפסיק לכעוס והחיבור ישמר.

אבל… מה קורה אחר כך? איום בפרידה לא מעורר רק רגשות של בהלה ומרדף במוח. הוא מעורר עוד רגש…

 

תסכול.

אחרי שהילד עשה מה שצריך כדי שתחושת הפרידה תסתיים, צף ועולה בעוצמה תסכול על החוויה שחווה, על הפרידה.
והתסכול בתורו מביא שוב התנהגויות מאתגרות (אגרסיביות, רצון נגדי…).

 

זה כדור שלג.

הילד לא מתנהג "כמו שצריך" (בדרך כלל בגלל תסכול שכבר קיים אצלו) אנחנו מענישים או מאיימים, יוצרים פרידה,
כדי להשיג התנהגות טובה, הילד מתיישר אבל נהיה עוד יותר מתוסכל.
מה שמוביל שוב להתנהגות מאתגרת. לא רק שזה לא באמת עובד, זה רק מחמיר את המצב.

בנוסף, יש גבול, לכמה בהלה ופרידה ילד יכול לחוש. בשלב מסויים, המוח יעלה מגננה, יפסיק להרגיש ונתחיל לשמוע ממנו
"לא אכפת לי". כי השתמשנו במערכת הבהלה יותר מידי, בצורה לא נכונה ולצורך הלא נכון.

 

בואו נשאל את עצמנו:


האם אנחנו בונים אמון וביטחון בקשר, בו אנחנו משתמשים בדברים שחשובים לילד שלנו נגדו?
כשאנחנו מבהילים שוב ושוב, האם יבנה קשר יציב ובטוח?
האם הילד ירגיש שהוא יכול לסמוך עלינו? שאנחנו שם בכל מקרה בשבילו? שאנחנו בצד שלו? האם זה בונה ביטחון?
ברור שלא.

זה לא אומר שזה לא יקרה לנו מדי פעם.
אנחנו בני אדם וכולנו מגיעים לפעמים לקצה שלנו.
מדי פעם כולנו נופלים לדפוסים ישנים, מרגישים חסרי אונים, ושולפים את הדבר שהכי נגיש לנו לשיתוף פעולה.
אבל חשוב מאד להיות במודעות לנושא הזה.
להחזיק את זה בראש, כדי שזה ימתן את התגובות האוטומטיות שלנו ושלא נהפוך את זה לאג'נדה חינוכית.
כך לא בונים מערכת יחסים בטוחה!

 

איך כן? יש דרך אחרת.
מוזמנים ומוזמנות לקרוא עליה בתכנית הליווי שלנו.

שלכם, הדסה והילה.

אהבתם את המאמר? שתפו.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

שווה לקרוא גם את זה:

גיל שנתיים הנורא

כמעט ואין הורה שלא מרגיש את השינוי שחל בילד שלו באיזור גיל שנתיים. בדר"כ, עד אז, הילד הולך אחרינו בקלות, נשמע לנו, משתף פעולה. קל

קרא עוד »

קבלו מאיתנו מתנה

מיני קורס חינמי בנושא ילדים רגישים