"לך תבקש סליחה!".
מכירים את אי הנעימות הזאת? כאשר הילד עושה משהו לא נעים לנגד עינכם, ואתם מרגישים
את כובד האחריות המוטלת עליכם, שהוא "יתנהג יפה", שהוא יביע חרטה, שהוא יבקש סליחה?
אבל כמה שלא תבקשו, תתחננו ותסבירו, זה פשוט לא עובד…
הילד מסרב ואתם נשארים עם המבוכה, אולי גם תחושה של חוסר שליטה או שאתם אלה שעשיתם משהו רע…
אבל האם זו באמת הדרך בה ילדים לומדים לבקש סליחה?
כדי לשחרר את הצורך שלנו, שהילד שלנו יבקש סליחה, חייבים להבין את תהליכי ההתפתחות וההבשלה של ילדים,
כיצד המוח שלהם עובד ומה כן ולא לעשות בסיטואציה.
מה מסתתר מאחורי בקשת הסליחה?
כאשר אנחנו מבקשים מהילדים להגיד: "סליחה" בצורה טכנית, מהשפה אל החוץ, ללא הבנה אמיתית של משמעות הסליחה,
אנחנו חושבים שאנחנו "מכינים את הקרקע", מחנכים ומגדלים את הילדים מתוך אהבה וכוונה טובה, להיות מבוגרים
שידעו בעתיד לבקש סליחה ולסלוח.
אבל האמת היא, שתהליך הסליחה בנפש, הוא תהליך עמוק ביותר. לבקש סליחה, זה הרבה מעבר ללומר מילה.
התהליך כולל את היכולת:
– לראות את האחר מולנו,
– להרגיש את צערו,
– להבין שפגעתי, שטעיתי, שפעלתי לא נכון,
– להצטער על כך שפגעתי ושציערתי אותו,
– להפנים שראיתי רק את עצמי
– ולבסוף – להתחרט על כך, לאזור אומץ ולבקש את סליחתו.
כל זה דורש תהליך עמוק, פנימי ומשמעותי, שדורש מעל הכל בגרות ויכולת ראייה של האחר.
לומר לילד לבקש סליחה באופן טכני, מבלי שיש לו את יכולת האמפתיה, מבלי שיש לו את יכולת לחוש חרטה, את ראיית האחר,
את ההבנה שהוא טעה וכו', זה כמו לרתום את העגלה לפני הסוס.
לא רק שזה לא מקדם, זה אף מעכב ועלול אפילו לסכל את הניסיונות של המוח להביא את הילד למקום אליו הוא צריך להגיע,
מתוך עומק אמיתי.
מעבר לכך, כשאני אומרת לילד שלי לבקש סליחה לפני שהסליחה נובעת מתוכו, אני בעצם אומרת לו,
שעדיף שיהיה לא אותנטי, שלא יקשיב לעצמו, שהתנהגות חיצונית, חשובה יותר מרגשות פנימיים,
שפוליטיקה חשובה יותר מיושרה.
האם זה מה שאני רוצה לשדר לילד שלי? שלומר סליחה זה הדבר הכי חשוב?
יותר מאשר איך שהוא מרגיש, יותר ממה שהוא מסוגל, יותר מהקשר שלנו?
איך נכון להגיב?
מה שנדרש מאיתנו, זו סבלנות: מהלכים עמוקים בנפש, מתרחשים בהדרגה.
זהו תהליך התפתחותי, שלוקח זמן ונדרשים לו תנאים מסוימים: מערכת יחסים יציבה ובטוחה, סביבה שמספקת מנוחה,
יכולת הסתגלות, לב רך ועוד.
עוד נדרשת מאיתנו: אמונה, שיש בילדים שלנו את היכולת לגדול להיות בוגרים אכפתיים, שרואים את האחר,
מתחשבים ברגשותיו, מסוגלים להתחרט ולהצטער, רוצים להשתפר ולהיות אנשים טובים יותר.
הפוטנציאל הזה, קיים בכל ילדה וילד!
נכון שזה לא נעים שכולם מסתכלים ויש את הציפיות החברתיות, את הנורמה ואת הבהלה: "מה יגידו עליי" בתור הורה,
אולי אני נכשלתי בחינוך של הילדים שלי, אבל כולנו יודעים מניסיון, שהסברים הגיוניים – פשוט לא יועילו.
אין לנו ברירה אלא לקחת נשימה עמוקה ולבחור לפעול – אחרת.
אז מה עושים בינתיים?
בכל זאת, מצד אחד יש ילד שלא שלט בעצמו ובצד השני יש ילד שחטף מכות, שנפגע.
מה עושים?
– מכילים את התסכול, של שני הצדדים;
– משקפים את הקושי;
– מובילים לבכי כשצריך;
– מתמללים את הסיטואציה: "היא הרביצה לך וזה כואב, מבהיל ומתסכל"; "הרגשת תסכול ולא הצלחת לא להרביץ…".
בחברה שלנו היום, שמים דגש חזק, בטרם עת, על ביטוי חיצוני. אין סבלנות, לא מחכים להבשלה ולא מאמינים בהבשלה ולכן,
כשאנחנו נמצאות בסיטואציות חברתיות ואנחנו עומדות מול אנשים שמצפים לשמוע סליחה מהילדים שלנו,
כמובן שאין לנו עניין לחנך אף אחד חוץ מאת ילדינו.
מה שעוזר לנו בסיטואציות כאלה, זה פשוט לבקש סליחה בשם הילדים שלנו: "הוא לא התכוון", "הוא מצטער"…
לפעמים זה נכון, לפעמים הילד באמת חש צער. לפעמים לא.
בכל מקרה, זה פתרון זמני טוב, עד היום, שבו הסליחה תנבע מתוכו.
לסיכום
יש דברים שאנחנו ההורים יכולים לעשות, כדי לעזור לתהליך הפנימי להתרחש, כדי לקדם אותו וכדי לתמוך בו.
לפעמים אנחנו עושים אותם באופן אינטואיטיבי ולפעמים לא.
חשוב לנסות לראות את ילדינו מתוך המקום שלהם, להיות סבלניים ולשים את הדגש על מה שחשוב:
על הקשר ביננו ולא איך שאנחנו נראים כלפי חוץ לאנשים אחרים.
ברור שזה קשה באותו רגע, כשההרגלים שלנו משתלטים עלינו,
אבל עם הרבה תרגול, כוונה והבנה אמיתית של הילד, אפשר להצליח לבחור אחרת, גם בתוך סיטואציות מאתגרות.
למידע נוסף על תהליך ליווי ההורות שלנו לחצו כאן.
