גיל שנתיים הנפלא: איך להתמודד עם התנגדות, תסכול ואגרסיביות בדרך היקשרותית

הגיע הזמן לאכול, להתקלח, להתלבש, לישון… פעולה אחר פעולה, כל אינטראקציה, הופכת להתנגשות
והערב הופך להיות רצף של פעולות מתסכלות ומתישות.

נעים מאוד – ברוכים הבאים לגיל שנתיים הנפלא, בו יש לכם ילד או ילדה בגיל המיוחד,
בו הם מצד אחד כל כך מתוקים ומופלאים ומצד שני, כל כך מלאים בהתנגדויות, בתסכול ולפעמים אפילו באגרסיביות.

איך עוברים את הגיל הזה בגישה ההיקשרותית? איך צולחים את ההתנגדויות, מבלי לאבד שליטה
ומבלי לפגוע במערכת היחסים?
הנה כמה טיפים שיכולים לעזור.

איך יצירתיות מסייעת בהורות?

ישנם דברים, שאתם אולי מיישמים בצורה אינטואיטיבית, אבל הם יכולים להיות פשוטים יותר,
אם נבין את הרציונל שעומד מאחוריהם.

חשוב לזכור, שאנחנו לא יכולים לשלוט בילד, שלא שולט בעצמו. מה הכוונה?
הילד או הילדה בני השנתיים, מונעים מתוך דחפים ורגשות. אין להם באמת שליטה על המוח שלהם.

אם אתם נמצאים בסיטואציה, בה הם לא משתפים פעולה או שהם מאוד מתוסכלים, לא יעזור אם תצעקו חזק יותר
או אם תדרשו את הדרישות שלכם בתקיפות יותר.

הרבה הורים חושבים, שאם הילדים שלהם לא ממושמעים, זה אומר שהם לא הורים טובים.
שהם לא מספיק מציבים גבולות, שהם אולי אפילו סוג של כישלון בתחום הסמכות ההורית.

אז מה בכל זאת אפשר לעשות?
הרי לא נעים לעמוד חסר אונים מול ילד מתוסכל, בתחושה שאין לכם איך לעזור, לא לעצמכם ולא לו.
מה שאפשר באותה סיטואציה לשנות – זה את הנסיבות הסביבתיות, במקום לשנות את הילד.

טיפים להתמודדות עם סיטואציות יום יומיות

בואו ניקח סיטואציה מוכרת, שחוזרת על עצמה באופן יום יומי:
הגיע זמן ארוחת הערב והילד יושב וזורק אוכל על הרצפה. אכן, מעצבן מאוד…
אז ביקשנו פעם אחת שיפסיק וביקשנו עוד פעם, ניסינו בנחמדות וניסינו בתקיפות וזה פשוט – לא עבד.

זה בדיוק הסימן עבורנו, לשנות את הנסיבות ולחשוב ביצירתיות.
לדוגמה: "אוי! נזכרתי… שרציתי להראות לך, איך עושים פרצוף מהירקות שיש לך בצלחת. מה אתה חושב שיכול להיות הפה?".

בואו ניקח עוד דוגמה:
הילד ממש, אבל ממש לא רוצה להיכנס להתקלח, לא עוזרים כל ההסברים והשכנועים.
במקום לומר: "עכשיו הולכים להתקלח",
אפשר לומר: "תקשיב, עברתי מקודם ליד האמבטיה… ונדמה לי ששמעתי צפרדע קופצת למים וקוראת לך!";
או: "בוא נבדוק אם יש דולפינים באמבטיה! נראה לי ששמעתי משם בלו בלו בלו".
כמה שיותר תדברו בהתלהבות – כך יותר טוב.

דוגמה נוספת: הילדה פשוט מסרבת לפתוח את הפה על מנת שתצחצחו לה שיניים או שתצחצח בעצמה.
אתם כבר קרובים להתייאש ולזרוק את כל העקרונות שלכם לגבי היגיינה ובריאות לפח,
להישאר בתסכול כלפי עצמכם ועם טינה כלפי הילדים, העיקר לא להיכנס לעימות, שיהרוס לכם את כל הערב.

רגע לפני, אפשר לנסות להגיד: "בואי נשחק משחק – אני אנחש מה אכלת היום, לפי מה שאראה בתוך הפה שלך";
או: "נראה לי שראיתי פינגווין בתוך הפה שלך ואני פשוט חייבת להוציא אותו משם!".

ההיגיון מאחורי המתודה

אז מה עומד מאחורי כל המשחקים ושעשועי הדמיון האלה?
למה כדאי לעשות אותם, גם כשאנחנו מרגישים שאין לנו כוחות להשתטות ושאנחנו רק רוצים שהם יעשו את מה שאנחנו אומרים?
יש לכך כמה סיבות:

1. נוכחות
פעמים רבות, אנחנו מתנהלים בחיים שלנו ללא מודעות, פשוט – על אוטומט. לפעמים זה עובד, אבל הרבה פעמים,
אנחנו נאלצים לעצור ולחזור לרגע של נוכחות ושל מודעות, לתשומת לב מלאה על הילדים שלנו,
כדי שנוכל להוביל אותם ולהניע אותם למקומות שאנחנו רוצים.
כשאנחנו נוכחים, הם מרגישים את הקשר איתנו במלוא עוצמתו וזה מעורר במוחם אינסטינקטים לשתף פעולה
ורצון להיות "טובים".

2. משחקיות
לנו, יש את רצף היום שלנו. אנחנו מתקתקים עניינים, מתפעלים ביעילות ומתקדמים לעבר מטרה ברורה,
כמו השקט שאחרי ההשכבות, הפיזור בבוקר למסגרות וכו'.
הקטנים שלנו, לא נמצאים איתנו באותו מקום. למעשה, הם נמצאים בכלל במקום אחר לגמרי.
העולם שלהם מורכב ממשחקיות, מיצירתיות ומדמיון.
ככל שנצליח לדבר יותר בשפה שלהם, ככל שנצליח יותר לגשר על הפער, בין העולם שלנו לבין העולם שלהם,
כך יהיה לשנינו יותר קל. החיבור ביננו ישמר והם יבצעו את הפעולות שאנחנו מבקשים, אבל מתוך קירבה ואהבה.

3. מציאותיות
הסיבה אולי הכי טובה, היא שללכת איתם ראש בראש, לכפות, להכריח ולהתעצבן – פשוט לא עובד.
או, שלבסוף הם יבצעו את הפעולה שביקשנו מהם לעשות, אבל לא בלי מחיר, בין אם הוא בא לידי ביטוי באותו רגע או בהמשך.
אם נסכים "לרקוד את הריקוד" עם המוח שלהם כפי שהוא, להבין את המקומות שהוא נכנס אליהם ולמצוא את הדרך לשחרר
או להוביל אותו באופן יצירתי – כך נשיג שיתוף פעולה בטווח הקצר וגם נחזק את ההיקשרות בטווח הארוך.

לסיכום

גיל שנתיים הוא באמת גיל נפלא. גיל מלא בהתפתחות, בדיבור, בדברים חדשים ומתוקים שהקטנטנים שלנו עושים…
כן, לצד הרבה תסכול, צרחות, בכי ובעיקר הרבה התנגדות, מאוד, מאוד חריפה.
חשוב לנו שתזכרו, שאין טעם לנסות להתקדם מתוך סיטואציה כזו. עדיף לעצור, לתת מקום לבכי, לתת זמן של תשומת לב, חום ואהבה, עד שהילד נרגע. אז, אפשר להמשיך להוביל אותו, בדרך ההיקשרות.
רוצים לשמוע עוד על תכנית הליווי שלנו להורים? לחצו פה.