איך להכין ילד לכיתה א'

בלי ששמנו לב, התינוקות הקטנים שלנו כבר בני 6, עולים לכיתה א'.

לצד ההתרגשות עולים חששות:
האם הילדה שלי מוכנה?
האם הילד שלי בשל?
איך יהיה להם בכתה א'?
ומה אני יכולה לעשות כדי להקל את המעבר הזה?

כשאנחנו חושבות על הכנה לכתה א',
אנחנו לא מתכוונות לחלקים הלימודיים (ללמוד את האותיות והמספרים, ראשית קריאה), וגם לא למיומנויות חברתיות,
אלא בראש ובראשונה לפניות רגשית ולויסות רגשי.

למה?
כי ילד שמגיע לכתה א' "בטוב",
הוא ילד שמסוגל להשתמש בידע שכבר יש לו ופנוי ללמידה נוספת.

ילד "בטוב" מסוגל להכיל רמה סבירה של תסכול סביב משימה מאתגרת או ילד שנגע לו בקלמר.

ולעומתו-

ילד מוצף וחרד עלול להתבלבל גם במה שכבר יודע,
הוא נפיץ יותר במפגש עם תסכול ומתקשה יותר לשאת סיטואציות חברתיות מורכבות.

 

הבשורה הטובה:
יש לנו, כהורים, הרבה מה לעשות כדי לעזור לילדים שלנו להגיע במיטבם לכתה א'. והחופש הגדול הוא הזדמנות מצוינת.

הדבר הראשון שנרצה זה להוריד עומס.
במיוחד אם הילד או הילדה שלנו ממילא רגישים מאוד ומוצפים בקלות.

לקראת סוף שנת הלימודים ובחופש הגדול ננסה להוריד את הרגל מהגז.
ארטקציות ובילויים זה נהדר, אבל הם התבלין, ולא נועדו להיות המנה העיקרית.

על כן נשים את הדגש בחופש דווקא על שהות משותפת,
זמנים בהם הקשר שלנו עם הילדים במרכז.

לא צריך "לעשות משהו" מיוחד, אלא להיות יחד: לשחק, לבשל, לנקות ואפילו סתם לרבוץ.

את הזמן (והמרחב) שהתפנה לנו,
נקדיש כדי להרוות את הילדים שלנו בקשר איתנו.

יותר מעוד ידע או מיומנות,
הילדים זקוקים כעת לאפשרות לנוח.

הכוונה פה היא לא למנוחה הפיזית (למרות שגם היא חשובה), אלא למנוחה הרגשית:

היכולת להיות בתוך מרחב רגשי שבו לא צריך להיות על המשמר.

בתוך המנוחה הרגשית הזאת ילדים מתפתחים, מבשילים ומתווסתים.

מנוחה רגשית כזאת מתאפשרת כאשר מורידים את רעשי הרקע,
מגבירים את החיבור ונותנים לילדים לחוש אתה הקשר איתנו במלוא עוצמתו,
כאשר אנחנו מחזרים אחריהם,
מציעים להם מיוזמתנו להיות יחד,
מתעניינים במה שמעניין אותם, מזמינים אותם להצטרף ליומיום שלנו.

בתקופה זו נרצה להתמקד בהצלחות ולא בקשיים.

בשונה מהתפיסה הרווחת,
לפיה הילדים זקוקים לאימון אינטנסיבי על מה שקשה להם
(ואם לילד שלי לא פשוט בחברה, אז אני צריכה להפגיש אותו כל יום עם ילדים),

נרצה בתקופה הזאת להתמקד דווקא בכוחות וגם להדגיש אותם בפני הילדים:

כמה הם אהובים ומשמעותיים, דברים שהם נהנים לעשות וכאלה שהם טובים בהם,
אירועים בהם הצליחו להתמודד,
מצבים בהם הצליחו להתמקם במקומות חדשים.

כל אלו מהווים את התשתית לאופן בו הילדים מסתכלים על עצמם
ולבטחון שיגיעו איתו להתמודדות החדשה (ולגם לביטחון שלנו בהם, כמובן).

נרצה גם לתת מקום לשינוי הגדול ולהתרגשות שמגיעה איתו: לצד ההכנה של הילקוט והקלמר, ננסה לעשות "שידוך":

לעזור לילדים להתחבר ממקום חיובי לרעיון של בית הספר ולדמות המורה (גם אם כרגע לא מדובר בדמות קונקרטית):
לדבר על החוויות הטובות שלנו מבית הספר;
על המורה כמי שאוהבת תלמידים ורוצה לעזור להם;
לחשוב מה היו רוצים לספר לה על עצמם.

במקום לעסוק במה ששונה,
ננסה למתוח קווים של דמיון בין המורה לדמות המוכרת של הגננת ובין שגרת בית הספר לעוגנים המוכרים מהגן.

ובכל זאת, מה לגבי חוברות? דפי עבודה? מפגש עם האותיות והמספרים?

אז קודם כל, רק אם זה כיף לנו ולילדים.
הדבר האחרון שנרצה זה ילדים שמגיעים לכתה א' כשהחוויה של לימודים כבר מסומנת אצלם כמשהו מלחיץ, מעיק, מציף, ש"חייבים".

אבל אם זה משחק, והילדים נהנים מזה, אז אפשר בהחלט.

לא רק חוברות, אפשר גם לאפות עוגיות בצורה של אותיות או לספור את האופנועים ברחוב.
אלו דברים שיעזרו לעגן את החשיפה של ילדים לאותיות ולמספרים בתוך ההקשר הרגשי הנעים והמחבק של החיבור איתנו.

***

נעמה ששון, מנחת הורים מבית הורות והיקשרות, בעברה מחנכת כתות א'-ב' ואמא לילד שעולה לכתה א'

ושני וורנר, מנחת הורים מבית הורות והיקשרות, עו"ס קלינית ואמא לילדה שעולה לכתה א'.