להתאהב בילד: מה עושים כשמפסיקים לאהוב

לא לאהוב את הילדים שלנו.
האם זה אפשרי בכלל? גם אם כן, אפילו לשבריר שניה, סביר להניח, שאף אחד לא ידבר על זה,
בטח שלא בפומבי. אבל זה קורה, הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים לחשוב.
ההרגשה הזו, שזה כבר מאתגר מידי, שהאינטראקציה מורכבת אך ורק מחיכוכים, ויכוחים והתנגדויות והתחושה הזו,
שפשוט – כבר אין כוח יותר.

לאורך זמן, כשיש קשיים משמעותיים בקשר, כשהאתגרים גדולים מידי ואנחנו לא מצליחים להתמודד נכון עם קשיי הילד שלנו,
הוא עלול להיכנס למגננה רגשית מולנו ואז ההרגשה הזו שהוא יותר מידי בשבילנו, הלב שלנו שנסגר מולו,
יכולה להתקבל בשני אופנים שונים אצל הילד:
במקרה הטוב, הילד עוד לא ויתר על הקשר עם ההורה, אבל המצב הופך אותו לתובעני מאוד, לתוקפני, לחוצפן ולאינטנסיבי.
במקרה הפחות טוב, הילד ויתר והוא מחפש את ההיקשרות מחוץ לבית, או מסוגר בעולם משלו: מחשבים, ספרים, חברים, טלפון…
וכמובן שעדיין, ההתנהלות מולו תהיה מאתגרת מאד, ללא שיתוף פעולה, עם הרבה תוקפנות, התנגדות
ועוד התנהגויות מאתגרות.

למה זה קורה ומה אפשר לעשות?
המשיכו בקריאה.

איך הגענו לכאן?

האמת היא, שאם חושבים על זה, מצבי קיצון כאלה, הם לא מאוד מפתיעים.
הורות יכולה להיות דבר מאוד מורכב, כשאנחנו רחוקים מהאינטואיציות שלנו, כשאותנו גידלו בצורה בעייתית
וכשאנחנו בעצמנו, בעצם לא כל כך בוגרים ומלאים במגננות.

רוב המבוגרים היום, אינם בוגרים. הרוב הגדול. גדלנו, אבל לא התבגרנו. בעיקר בגלל שבילדותנו,
לא נתנו לנו את התנאים הרגשיים, הנדרשים להתבגרות.
ואז, מגיעים הילדים שלנו ובאופן טבעי, הם מפעילים אצלנו את כל הנקודות הכואבות, הלא פתורות, המודחקות
והן צצות ומתפרצות.

מכיוון ששליטה עצמית, פרופורציות ומתינות הן תוצאה של בגרות, ואנחנו לא הכי בוגרים בעולם,
יוצא שאנחנו "מאבדים את זה" פה ושם, מתפרצים, יוצאים מפרופורציות ומאבדים שיקול דעת.

עכשיו, נוסיף לזה את אורח החיים הבלתי אפשרי שלנו, את הלחץ, המתח, חוסר המנוחה, חוסר השקט וחוסר הפניות.
עוד נוסיף ילדים עם רגישות יתר, אינטנסיביים, אימפולסיביים ותובעניים.

ואחרון חביב, נוסיף את זה, שכבר שכחנו מה זה ילדים.
אין לנו הבנה ותובנות לגבי מה שמניע אותם ולמה הם זקוקים, כדי להבשיל ולהתבגר.

זהו, לא צריך הרבה יותר, כדי שהמצב יתדרדר לאט לאט ויגיע לניתוק ולתחושה של חוסר אהבה.
מה שחסר פה ויכול להציל את המצב, זו מודעות, היזכרות וריכוך מגננות.

מה צריך לקרות כדי לחולל שינוי?

1. מודעות:
ההבנה, שאנחנו המבוגר האחראי, שהקשר שלנו עם ילדינו תלוי רק בנו ולא בהם.
ההבנה והיכולת להתבונן על העומס שלנו, על הלחץ ועל חוסר הפניות ועל זה שזה אולי נורמלי (כי זו הנורמה המקובלת היום),
אבל זה לא טבעי ולא תומך בגידול ילדים.

מה עוזר לנו להרגע? מה עוזר לנו להתווסת? מה עוזר לנו להיות בנוכחות ובפניות בהורות שלנו?
במי אנחנו יכולים להעזר כדי להקל על העומס היום יומי?

ההבנה, שילדים זקוקים לתנאים רגשיים מסוימים כדי להצליח להתבגר באמת, כדי להצליח לגדול
ולהיות מבוגרים בריאים בנפשם ושאנחנו היחידים (בהנחה שאנחנו לוקחים על עצמנו את האחריות לכך)
שיכולים לספק להם את התנאים האלו.

2. היזכרות:
להיזכר באינסטינקטים ההוריים שלנו, באינטואיציות שמוטבעות אצלנו במוח.
להיזכר במה שכבר כמה דורות שכחו – מזה ילד, למה ילד זקוק, מה מהות התפקיד שלנו מול ילדינו, מה מניע ילדים מבפנים,
מה מצמיח אותם וכו'.

3. ריכוך מגננות:
הורה עם מגננות, הוא הורה עם לב סגור. כדי להתחבר לילד שלי, אני חייבת לב רך.
היכולת להרגיש רגשות עדינים, של אהבה, געגוע ועצב, תלויה בלב הרך שלי וכדי להגיע לליבו של ילד ולרכך אותו,
אני צריכה שהלב שלי יהיה פתוח.

איך מתאהבים מחדש?

אז מאיפה מתחילים לשקם קשר כל כך פגוע? איך הורה שמרגיש שהוא כבר לא אוהב, חוזר לאהוב?
איך מרגיעים דינמיקה, שמבוססת על חיכוכים וריבים? איך מרככים את הלב?

כמובן שזה תהליך עמוק ולפעמים ארוך ומורכב, אבל מקום טוב להתחיל בו, הוא לקיחת אחריות על הקשר שלנו עם ילדינו.
כלומר, לחשוב עם עצמי: האם אני עדיין ההורה של הילד שלי? האם אני רוצה שוב לאהוב אותו?
האם אני רוצה שהקשר יראה אחרת?

אם התשובה היא כן, פשוט מתחילים במחוות קטנות של אהבה, של חיבור, של הזנה היקשרותית:
– מחוות פיזיות: ליטוף, חיבוק, חיוך, מבט בעיניים.
– מחוות שגורמות לילד להרגיש משמעותי לנו: חשבתי עליך היום, התגעגעתי, חיכיתי לראות אותך, נזכרתי שאמרת…
– מחוות של אהבה: אני אוהבת אותך, אני שמחה שאתה שלי…

יש אינסוף אפשרויות… מכאן יש כמובן עוד דרך לעבור: תהליך היזכרות, מודעות והמסת מגננות.

לסיכום

לרובינו, מידי פעם, נסגר הלב, בין אם כלפי ילדינו או כלפי אחרים, גם אם זה רק בסיטואציות מסוימות או ברגעים מסוימים.
גם אם המצב זמני וגם אם הוא מרגיש כמו נצח, הפתרון, הוא אותו פתרון: לחזור ולגשר על הניתוק,
באמצעות מחוות של אהבה ושל חיבור.

רובינו, עושים את זה אולי באופן אינטואיטיבי. אבל לפעמים, אנחנו צריכים תזכורת, בשצף החיים המטורף,
למהות של התפקיד, של כולנו: להוביל את ילדינו להתבגרות ריגשית מתוך קשר חזק, עמוק, אוהב ובטוח.
לכלים וטיפים נוספים לניהול חיים יום יומיים של חיבור ושלווה בבית בגישת ההיקשרות, לחצו כאן לתכנית ליווי ההורים שלנו.