בעיות משמעת אצל ילדים: איך להשיג שיתוף פעולה בלי איומים

הילד מתחצף, נושך, מרביץ, מתפרע… חייבים לשים סוף להתנהגות הזו, ללמד אותו לקח, לתת לו עונש חינוכי, להציב לו גבולות! אחרת, מה זה אומר על ההורים שאנחנו?! אין לנו סמכות הורית?
אנחנו לגמרי מבינות את המחשבה, שאם לא נציב "קו אדום" לילדינו, הם יגדלו להיות בוגרים אלימים וחסרי גבולות.
זו בהחלט האחריות שלנו לחנך אותם.
אבל אנחנו חייבים לזכור, שהתנהגות של ילד, היא בסך הכל סימפטום, למה שעובר עליו.

ילד מרביץ, הוא ילד מתוסכל.
אם נגיד לילד: "לא תקבל קינוח כי הרבצת לאחיך" ונהייה עקביים לגבי זה, האם ההתנהגות האלימה תיכחד? סביר להניח שכן. אבל האם התסכול יעלם? כנראה שלא.
הוא פשוט ישנה צורה: במקום להרביץ לאחיו, הוא ירביץ לילד בגן; במקום לנשוך ילדים, הוא יזרוק חפצים; או המקרה הגרוע ביותר: הוא יפנים את התסכול ויתחיל לפתח רגשות שליליים כלפי עצמו, יפתח דימוי עצמי שלילי והערכה עצמית נמוכה.

 

אז מה בכל זאת אפשר לעשות כשממש כועסים על הילדים ומבקשים לשנות להם את ההתנהגות?
מיד נפרט, אבל קודם, נסביר מה ההשלכות של איומים והתניות.

 

הבעיה באיומים: 3 תוצאות עיקריות

אז איך איומים על ילדים פוגעים בהם ובמערכת היחסים שלנו איתם?
נניח ואיימנו על הילד, זה הצליח, גרמנו לו להקשיב! אבל מה בעצם קרה? במילה אחת – בהלה.
הפעלנו את המערכת שמאותת לילד: זהירות! ההיקשרות שלך נמצאת בסכנה. אתה לא יכול להרשות לעצמך לאבד אותה.
שימוש במערכת הבהלה הוא חיוני והכרחי, אבל רק במקרים בהם מדובר בסכנה, לדוגמה: כאשר הילד רץ לכביש,
מסכן את עצמו או מישהו אחר.
אם נשתמש במערכת הזו בכל פעם שנרצה שהילד יקשיב לנו, במקרים שאינם קשורים בזהירות,
יהיו לכך שלוש השפעות עיקריות:

  1. שחיקה של מערכת הבהלה: להתניות ולאיומים יש תאריך תפוגה. אם נשתמש במערכת הבהלה יותר מדי, באיזשהו שלב, זה כבר לא יעבוד (גם במקרים שבאמת נרצה להגן על הילד). מכירים את זה שבכל פעם צריך למצוא איום חדש ולהעלות את הרף?… זו הסיבה.
  2. פגיעה במערכת היחסים: כשאנחנו פונים לילד בהתניות ובאיומים, אנחנו מלמדים אותו שהוא אמור לציית לנו, שיש תנאים לאהבה או לקבלה שלנו, שיש דברים, שיכולים לאיים על הקשר שלנו, שהוא לא באמת יכול לסמוך עלינו, כי אנחנו משתמשים במה שחשוב לו – נגדו.
  3. פגיעה בצמיחה והתפתחות: כשילד נמצא יותר מדי בבהלה, הוא לא יכול "להיות במנוחה" בתוך הקשר איתנו. המוח שלו מאותת לו להפנות את כל המשאבים שלו, לשמירה על הקשר, על מערכת היחסים עם הדמות ההיקשרותית, במקום להתפנות לתהליכי צמיחה והתפתחות.

 

בקיצור, בטווח הקצר – אפשר לומר ששימוש במערכת הבהלה, הוא פתרון שעובד, ברמה רגעית בלבד.
בטווח הארוך – לא כדאי להשתמש בו, כי המחיר – הוא גבוה.

 

5 פעולות שאפשר לעשות במקום לאיים

אז הבנו שלא כדאי להשתמש במערכת הבהלה לצורך הקניית משמעת לילדים. אבל הדחפים שלנו הם כל כך חזקים
וההתניות שלנו גורמות לנו תמיד להתנהג על אוטומט.
מה בכל זאת אפשר לעשות כדי לראות את המצב בצורה יותר רחבה?

  1. לזכור לשלוט בתגובות האימפולסיבית שלנו ברגעי משבר (אין צורך לצעוק או לכעוס, כבר הבנו שזה לא עוזר);
  2. לזכור שהילד לא באמת שולט ברגשות או בהתנהגות שלו. להיפך, אפשר אפילו להגיד, שהם שולטים בו ואפילו לעיתים משתלטים עליו. לכן, הוא זקוק לנו, שנעזור לו לווסת אותם.
  3. להבין שהילד מתוסכל ויותר מהכל, הוא צריך את הסבלנות והאהבה שלנו (יחד עם הצבת גבולות), גם כשהוא מתנהג לא לרוחנו.
  4. להאמין בכוונה הטובה של הילד, גם שכשהוא "מפשל" (כמה שכולנו זקוקים לזה גם, הא?…)
  5. לחפש איפה הילד חווה תסכולים משמעותיים בחייו (לדוגמה: אח חדש, כניסה למסגרת, פרידה ממושכת מההורים, מעבר דירה וכו') ולבחון איך אפשר לצמצם את התסכולים הללו (לדוגמא: לבלות איתו יותר שעות אחד על אחד).

 

אנחנו כל כך רוצים שילדינו יתנהגו בצורה מתחשבת ובוגרת, שאנחנו שוכחים שהמסוגלות של ילדים
להכניס את השכל לפעולה, לשלוט ברגשותיהם ולזכור שהם לא רוצים לפגוע באחרים, זו יכולת שמתפתחת רק לקראת גיל 5-7 (במקרה הטוב), כשהמוח בשל מספיק להחזיק בשני רגשות בו זמנית (כמו כעס ואהבה).
מדובר בתהליך הבשלה ארוך, שדורש סבלנות.
לדרוש מילד להתנהג בצורה בוגרת ומתחשבת, כשהמוח שלו עוד לא הבשיל לכך, זו פשוט ציפייה לא ריאלית, שמגבירה את התסכול גם אצל ההורה.

העבודה שצריך לעשות בגילאים רכים, היא לא לחשוב כיצד למגר את ההתנהגות הלא רצויה.
אלא להרחיב את הראיה מחוץ להקשר של ההתנהגות, על ידי הבאת הילד למנוחה פסיכולוגית: מנוחה מהמרדף אחר היקשרות ותמיכה בתהליכי ההבשלה.

 

איך נמנעים מאיום: דוגמה מעשית

אנחנו יכולים למצוא את עצמנו מאיימים על הילד שלנו: "אם לא תיכנס למקלחת עכשיו, גם אני לא אתייחס לבקשות שלך". כבר באותו רגע, אנחנו מבינים שזו טעות. אבל הרגשות שלנו חזקים מאיתנו. הילד מסתכל עלינו, בודק עד כמה אנחנו רציניות ונכנס למקלחת בבושת פנים. זה עבד, קיבלנו את מה שרצינו. אבל אנחנו מרגישות רע ובצדק, מהסיבות שפירטנו מעלה: ההפסד עולה על הרווח.

היום, אנחנו יודעות יותר ויש לנו פתרונות יצירתיים, איך להכניס את הילדים למקלחת: לשחק תופסת עד המקלחת,
לקחת אותו בשק קמח, לקפוץ כמו צפרדע, להציע לו לשחק במים, למלא את האמבט בקצף ועוד, כל רעיון יצירתי שיש ושעובד לכם.

אבל מה שיקבע, בסופו של דבר, אם הילד ירצה לשתף פעולה עם הבקשות שלנו או לא, זה איכות ועומק הקשר שיש לנו איתו. ממש כמו בקשר בין בני זוג או בכל מערכת יחסים אחרת: ככל שהקשר יותר חזק ועמוק, כך אנחנו רוצים לשתף פעולה ולעשות יותר האחד למען השני.

 

לסיכום

אפשר לגשת לעניין של הצבת גבולות ומשמעת אצל ילדים, בכל מיני דרכים.
בישום הגישה ההיקשרותית, מתוך הבנה עמוקה של התפתחות המוח ותהליכי הבשלה של ילדים,
אנחנו לא מציעות פתרון קסם.
זה לא שאם ההיקשרות תהיה עמוקה, הילדים "יעמדו דום" ויעשו תמיד כל מה שנבקש מהם, באותו הרגע.
לפעמים הם לא מקשיבים, פשוט, כי הם עסוקים במשחק, שקועים במחשבות, או שפשוט, ממש לא בא להם (מזדהים?).

אבל כשמערכת היחסים פעילה, יותר טבעי וקל להם לקבל הכוונה מאיתנו, ההורים, להקשיב וללכת אחרינו.
מה שחשוב לזכור, זה שגם אם הילד לא עושה מה שהיינו רוצים שהוא יעשה, כמו להיכנס להתקלח או לסדר אחריו את החדר (נניח רגע בצד מקרים של סכנה), זה לא הופך אותו לילד לא מחונך או אותנו להורים חלשים,
אם נחליט לא להתעקש על הדברים אלא לשים את מערכת היחסים ביננו לפני הכל.
ההיפך הוא הנכון.
מערכת היחסים, היא תמיד מעל הכל. זו השקעה ארוכת טווח בחיים שלנו וגם שלהם.
אם נתמיד בזה, נראה שגם שיתוף הפעולה משתפר ומרצון.

 

למידע נוסף מוזמנים לקרוא על תכנית ליווי ההורים שלנו.

אהבתם את המאמר? שתפו.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

שווה לקרוא גם את זה:

קבלו מאיתנו מתנה

מיני קורס חינמי בנושא ילדים רגישים