איך לגדל ילד עצמאי ולמה זה הפוך ממה שאתם חושבים

ברור לכולנו, שכשאנחנו זקוקים למשהו, החבר או החברה הכי טובים שלנו יהיו שם בשבילנו. יתמכו, יעודדו ויעזרו כשצריך.
לעולם לא היה עולה על דעתנו, כאשר חבר מבקש מאיתנו עזרה, להגיד: "סליחה, אתה יודע לעשות זאת בעצמך,
אז למה אתה מבקש?".

אז למה כשזה מגיע לילדים שלנו, אנחנו מרשים לעצמנו להגיד את זה?
במאמר זה נדבר על תלות, עצמאות ומה שביניהם ולמה דרכים לעודד עצמאות אצל ילדים, עוברות דווקא
דרך מה שהחברה המודרנית מגדירה כ"פינוק יתר".

מה זו בכלל עצמאות?

חשבו רגע על בחור בן 30-40, שנחשב בעינכם כאדם עצמאי. איך הוא נראה?
אדם שיכול להתקיים בעולם בזכות עצמו, ללא תלות בהוריו.
אדם עם מחשבות, רעיונות וגבולות משל עצמו, שלוקח אחריות על חייו. שיש לו כוח הנעה, שיכול לחיות בחברה ועדיין לשמור על זהותו.

עכשיו חשבו על המושג: "ילד עצמאי". על מה אתם חושבים?
סביר להניח, שתחשבו על ילד שמצחצח שיניים לבד, מתלבש לבד, מתקלח לבד, נרדם לבד וכו'.
האם יש קשר בין הפעולות האלה, שאנחנו מחשיבים בתור עצמאות אצל ילדים,
לבין אותה עצמאות שאנחנו מקווים לראות אצל מבוגרים?

נשאל את זה אחרת: האם אתם מכירים מבוגר, שלא מצחצח שיניים, מתלבש או מתקלח לבד?
שצריך שישכבו לידו שעה כדי שיירדם?
ודאי שלא.

אין קשר, בין גידול ילדים לעצמאות, לבין העצמאות שהיינו מצפים לראות אצל מבוגרים. אם כבר יש קשר, אז הוא דווקא הפוך: ככל שילד יקבל מענה יותר נדיב לצורכי התלות שלו, ככל שהוא ירגיש יותר מטופל, שיוכל לנוח בתוך התחושה שיש מי שמעניק לו, מספק לו קרבה, מנחם ועוזר, כך תתבסס בו תחושת בטחון עמוקה, בהתחלה בהוריו, אחר כך בעולם ולבסוף, תתפתח בו תחושת בטחון ומוטיבציה פנימית, להפוך לעצמאי בוגר.

היחס לעצמאות בחברה המודרנית בה אנו חיים

כשתינוק נולד, זה מרגיש לנו הכי טבעי בעולם, לדאוג לכל צרכיו, הפיזיים והרגשיים. מובן לנו מאליו, שהוא תלוי בנו לחלוטין.
אין לנו שום ויכוח פנימי וזה מרגיש לנו מצוין לענות לכל דרישותיו: אוכל, שינה, ידיים, החלפה, נענוע וכו'.

אבל ככל שהילד גדל, איפשהו לאורך הדרך, אנחנו נלחצים.
פתאום נהיה לנו קשה עם המילה "תלות" ונכנסת ללקסיקון ההורי המילה "עצמאות". מאיפה היא באה?

החברה שלנו נהייתה אובססיבית למושג עצמאות, לדוגמה: "אם תעשי בשבילו, הוא לא ירצה לעשות לבד",
"מה שילד מתחיל לעשות בעצמו, אסור לעשות בשבילו", "הוא לא ילמד להיות עצמאי", "צריך לדחוף ילדים לעצמאות" ועוד…

אנחנו מחפשים בנרות סימני עצמאות בילדים וכשאנחנו מוצאים, אנחנו חוגגים אותם
ובשום אופן לא מוכנים לשמוע על רגרסיה. רגרסיה מלחיצה אותנו, מעידה על התפתחות לא תקינה ועל בעיה שיש עם הילד.

אם ילד מתלבש לבד, מה פתאום הוא רוצה שנלביש אותו? הוא יודע לנעול נעליים לבד, למה שננעל לו נעליים במקומו?
לאכול – הוא אוכל לבד כבר הרבה זמן, מה פתאום הוא מבקש ממני להאכיל אותו? המילה "תלות", הפכה להיות מילה מגונה.
אוי ואבוי אם ילד יהיה ילד תלותי. מה זה אומר על ההורה? שהוא לא יודע לשחרר, שהוא חונק, שהילד מפונק וכו'.

איך לפתח עצמאות אצל ילדים: דוגמה מן המחקר

בהקשר זה, ערכו מחקר מעניין: בדקו שתי קבוצות הורים, לילדים שלמדו ללכת. קבוצה אחת סברה, שמרגע שהילד למד ללכת, הם לא ירימו אותו יותר. הוא נהיה עצמאי והם רוצים לשמר את העצמאות, בסגנון: מה שאתה יודע לעשות בעצמך, לא נעשה בשבילך.
קבוצה שניה של הורים, היו בגישה של: "לא משנה שאתה כבר יודע ללכת, בוא, תן לי להרים אותך עוד קצת".
הם נהנו לקחת את ילדיהם על הידיים, למרות שהילדים כבר הלכו.

החוקרים שאלו: אילו ילדים מבין שתי הקבוצות, היו עסוקים יותר בהליכה? מה שהם ראו היה, שילדים בקבוצה של ההורים שסירבו להרים אותם, היו עסוקים רוב הזמן בלבקש שירימו. הילדים להורים שהשאירו את ההזמנה לידיים פתוחה, היו עסוקים רוב הזמן בללכת בעצמם.

מה ההסבר?
החתירה לעצמאות, היא ברירת המחדל של המוח. אבל, כדי שהמוח יוכל לעסוק בחתירה לעצמאות, הוא צריך דבר אחד חשוב: להרגיש שיש מקום שהוא יכול להיות בו תלותי.
כל עוד המוח מרגיש שיש מבוגר, שקיימת אצלו הזמנה פתוחה לטיפול ולדאגה לכל צורך, פיזי ורגשי – המוח יהיה שקט, במנוחה ואז, הוא יעסוק בלהפוך את הילד לישות עצמאית.

אם לילד אין הזמנה אצלנו, אם זה לא מובן מאליו עבורו שיש לו היקשרות בטוחה ושהוא יכול להיות תלותי,
הוא יתקע במצב הישרדותי ולא תהיה לו את המנוחה הדרושה לעסוק בגדילה.

כשילד בן חמש מבקש שאנעל לו נעליים, זה לא בגלל שהוא עצלן, מפונק, או לא רוצה להיות עצמאי.
זה בגלל שהוא רוצה להרגיש שההיקשרות שלו עובדת, הוא צריך חום ואהבה, תשומת לב, הוא רעב להיקשרות וזו הדרך שלו לבקש.

אם לא אבהל, לא אדמיין שהילד ברגרסיה ולא אלחץ מהתלותיות שלו (גם בתקופות עם הרבה תלותיות),
אם אוכל להזמין אותו להיות תלותי ואהפוך את הקשר שלנו לבטוח ומאפשר תלות, מתוך זה, הוא יוכל להיות במנוחה ולעסוק במה שילדים אמורים לעסוק בו: להיות ילדים ולצמוח.

לסיכום:

הורים הפועלים לפי הגישה ההקשרותית-התפתחותית, רגילים לשמוע ביקורות, כמה שהם עוטפים את הילדים בצמר גפן,
עושים עבורם דברים שהם כבר יודעים וכו'.
אבל כשאנחנו משקיעים בהזנת ההיקשרות, העצמאות פתאום פורצת מתוכם: פתאום הם רוצים לשחק לבד, לעזור בבית, להיות "גדולים" וזה בא לחזק – שהדרך לעצמאות, עוברת דרך תלות.

עידוד ילדים לעצמאות, בא ממקום של בטחון עמוק בהורה ובסיפוק צרכי התלות של הילד.
אם לא נחשוש להזין את ילדינו בקרבה ובדאגה, הם יוכלו לגדול בשקט ולמצוא את העצמאות בתוכם, ברגע הנכון,
בדיוק כמו שהטבע תכנן.

אם אתם מרגישים קושי בסינון הרעשים הפנימיים והחיצוניים ולא יודעים מתי "לשחרר" ומתי לחזק היקשרות,
אתם מוזמנים לתכנית הליווי שלנו להורים.