מכירים את מעגל הקסמים הזה? אתם משתדלים, אתם מנסים בכל מאודכם להבין את ילדיכם, מגייסים את כל האמפתיה,
נזכרים בכל מה שלמדתם… מחזיקים מעמד עוד קצת ואז, בסוף, כשהם כבר לוחצים לכם על כל הכפתורים – מתפוצצים.
ואז, מגיעה האשמה… האשמה הזו, שהרבה הורים חווים אותה וחיים איתה יום יום, מתוך איזושהי תחושה של "אין ברירה" או של
"ככה זה", שאוכלת אתכם מבפנים אבל איכשהו, נורא קשה לצאת מהמעגל הזה ולמצוא דרך לעקוף אותו.
בגישה ההקשרותית, אנחנו שמות את הדגש על הרגשות ולא על ההתנהגות, ככלי להבנה של ילדינו שכן, מתנהגים בצורה סוערת לפעמים…
למה עושים את זה ואיך זה עובד? נשמח להדגים לכן, באמצעות סיפור אמיתי מתכנית הליווי שלנו.
מנפילת מתח לנפילת האסימון
אחת האימהות שהשתתפה בתכנית הליווי שלנו, הגיעה אלינו בעיקר, כי הרגישה חסרת סבלנות כלפי בנה הבכור שהיה בן 5
והתקשתה לעיתים לשלוט בתגובות שלה כלפי ההתנהגות שלו.
כל התנהגות מאתגרת שלו, הוציאה אותה מכליה, בין אם הוא היה אגרסיבי, בין אם הוא קיטר, בין אם הוא נצמד אליה ולא נתן לה אוויר.
היא באמת ניסתה להכיל אותו, להבין אותו ולעזור לו. אבל לא הצליחה ולרוב נשברה, או, כמו שאומרים: "איבדה את זה".
התחלנו יחד את התהליך, היא התחילה לצפות בהדרכות, ספגה אליה את הגישה והנה, הגיע הרגע שהיא מתארת כ"נקודת מפנה".
הרגע, בו היא הרגישה שמשהו בתוכה השתנה.
כי אם אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים, אז חוויה אחת – שווה מיליון תובנות 🙂
ההבנה הגדולה
אחר הצהריים אחד, הבן שלה חזר מהגן במצב רוח סוער, בלשון המעטה. הוא השליך משחקים, אם הם בנו מגדל,
הוא רק רצה להרוס אותו, דחף כל הזמן את אחיו הקטן, התנגד לכל דבר, קיטר ללא סוף והתבכיין המון.
היה נראה שהוא ממש "על הקצה", לא יודע את נפשו מרוב תסכול.
הפעם, האם הגיעה עם "תחמושת", בצורת גבולות רחבים של הבנה. היא לא התרגשה ממה שהיא ראתה, היא הצליחה להתגבר
על הרצון להתפרץ, לצעוק, לאיים, להחרים משחק או כל דבר ש"יישר" את הבן שלה. היא פשוט הייתה איתו שם, בנוכחות מלאה,
אוהבת וסקרנית.
"הייתה לי תחושה שקרה לו משהו במהלך היום. בבוקר, לפני שנפרדנו לגן, הוא היה ממש במצב רוח טוב ושיתף פעולה", היא סיפרה לנו. היה לה את הביטחון שעבר עליו משהו, שלא סתם הוא מתנהג ככה.
ואז… הגיעה שעת המקלחת. "הכנסתי אותו למקלחת ונדהמתי לראות שני סימנים אדומים ענקיים של "ביסים" שהוא חטף בבטן. כששאלתי אותו מה קרה בגן, הוא התחיל לבכות, בכי היסטרי. מסתבר, שהיו לו שתי תקריות בגן ושאחד החברים שלו נשך אותו ממש חזק, כי הם רבו על משחק".
כשהילד נרדם, האם התקשרה לגננת, שאמרה לה: "הבנתי שהיה ריב, אבל הוא לא בכה הרבה והמשיך לשחק כרגיל.
לא חשבתי שקרה משהו חריג".
אותה אמא קיבלה את התשובה, לאחר הצהרים המזעזע שהיה להם. "תארו לכן, שהייתי כועסת עליו ומאיימת, בדיוק כמו שהייתי עושה לפני שלמדתי על תסכול ואגרסיביות? פתאום, נפל לי האסימון וחוסר הסבלנות שלי הוחלף בהכלה ובחמלה. בפעם הראשונה,
ממש הצלחתי לא להתרגש מהתנהגות, ראיתי את המעבר והלב שלי יצא אליו, במקום להתכווץ מכעס".
בואו נחזור להתרגש מרגשות
כמו בהרבה מקרים שאנחנו רואות, הילד, לא ידע לספר מה כל כך הסעיר אותו. הוא לא ידע להגיד למה הוא כל כך אגרסיבי,
הוא פשוט התנהג – את מה שהוא הרגיש. אנחנו לא צריכים להתרגש מהתנהגות, אנחנו כן צריכים להתרגש מהרגשות של הילדים שלנו.
הגן והמסגרות השונות, הם כמו קופסא שחורה. לרוב, אין לנו מושג איך היום של הילדים שלנו באמת נראה.
קל לנו לדמיין יום שמח, רווי פעילויות וצבעים, אבל הרבה פעמים, המציאות היא אחרת.
אנחנו לא באמת יודעים מה הילדים שלנו חוו, אם חטפו להם, כעסו עליהם, לקחו להם, הרביצו להם, תפסו להם את המקום,
או שהם לא קיבלו מה שרצו ולא היה מי שיבין מה קורה להם, שיעזור, שיחבק וינחם.
התסכולים השונים, שהצטברו בתוכם במהלך היום, מחפשים פורקן. לא תמיד יש קשר בין ההתנהגות המאתגרת לבין הטריגר שלה
ולא תמיד נקבל הסברים ופירוט אודות מה שבאמת מפריע להם, כמו מי התחיל עם מי, מה קרה ואיפה והאמת? שזה לא תמיד חשוב.
חשוב, שאנחנו נהיה הפתרון עבורם, לכל תרחיש שקרה להם בגן. נאפשר להם לפרוק, ניתן לגיטימציה לאגרסיביות, בדרכים
שמקובלות עלינו וכמובן, שניתן מקום לדמעות שלהם. לפעמים דמעות של פורקן זה כל מה שהלב שלהם צריך.
לסיכום
שינוי גישה לוקח זמן, כוונה ותרגול. לא תמיד נצליח ליישם את הדברים שאנחנו קוראים עליהם בפייסבוק או צופים בהם ביוטיוב.
אבל בלמידה מעמיקה, בהפנמה עמוקה של עקרונות הגישה וחזרה עליהם: שילדים הם יצורים לא בשלים,
אשר מונעים לרוב על ידי דחפים ושההתנהגות, לא באה לבדוק את הגבולות שלנו, אלא היא לרוב רק קצה הקרחון
אשר נראה מעל לפני השטח, נצליח למצוא את הדרך לליבם ולאפשר להם לפרוק, גם אם הם בעצמם לא תמיד יודעים להגיד
מה בדיוק הם מרגישים.
למידע נוסף על תכנית הליווי שלנו לחצו כאן
