מקסים בגן וזועם בבית – מה עושים?

אתם נכנסים לאוטו אחרי יום עבודה, מניחים את התיק ויוצאים לאסוף את הילד מהגן.
מגיעים אליו, מרימים על הידיים, נותנים את החיבוק המיוחל והולכים לאוטו.
שם העלילה מסתבכת, ובמקום נסיעה שלווה עם שירים ברדיו ומחשבות על הקפה של אחר הצהריים,
מתחילים הבכי והצרחות.
כשמגיעים הביתה, המצב ממשיך, ואתם לא ממש מבינים למה הוא או היא מתנהגים ככה.
מה לא בסדר?

ילדים קטנים חווים הרבה תסכולים במהלך היום. יש להם מעט מאוד שליטה על מה שקורה סביבם.
במקרים רבים הם מוצפים חושית ורגשית: לוקחים להם, דורשים מהם וכו'.
לכל התסכולים האלה מתווסף התסכול הכי עמוק ומשמעותי עבור כל ילד: פרידה מההורה,
פיזית – כשהוא הולך לגן או רגשית – כל דבר שמאיים על החיבור.

יתכן שלילד שלכם כיף מאוד בגן, אך ככל שעובר הזמן והפרידה מתארכת,
התסכול כתוצאה מהריחוק מההורה הולך ומצטבר בגוף.
כשלתסכול הזה אין דרך אחרת להשתחרר, הוא מצטבר עד שיוצא בצרחות, קללות, מכות וכדומה.

איך ייתכן שהאגרסיביות מופנית דווקא אל ההורה?

ילדים נוהגים באגרסיביות כלפי הוריהם, משום שהם המקום הבטוח עבורם
והם מרגישים בנוח לפרוק את התסכול בנוכחותם.
לדברי הפסיכולוג הקליני הידוע, ד"ר גורדון ניופלד, עד גיל חמש קליפת המוח הקדם מצחית לא מפותחת דיה ולכן אין לילדים אפשרות לחוש שני רגשות סותרים בו זמנית.
זאת אומרת, שברגע שהילד מתוסכל וכועס, הוא לא יכול לזכור שהוא גם אוהב ולא רוצה לפגוע,
כך שאין את הרגש שאמור למתן את ההתנהגות.
ילדים קטנים נוטים להיות אימפולסיביים והם לא שולטים בתגובותיהם. זה בטבע שלהם ומשתנה עם הגיל.

מה עושים עד אז?
יש כמה דברים שתוכלו לעשות, כדי למתן את ההתנהגות של הילד:

1. הקדימו תרופה למכה: התרופה לפרידה זה יותר קירבה. לפני שהולכים לגן וודאו שהקדשתם לפחות עשר דקות
של מגע, חיוכים, חיבוקים ומילים טובות. כך ממלאים לילד את המצבר ומצמצמים את תסכול הפרידה.

2. גשרו על הפרידה: כשאתם שולחים את הילד למסגרת, נסו למצוא דרך שתעזור לו "להחזיק בכם"
ולשמור על החיבור, גם כשאתם לא לידו.
אם זה תינוק, אפשר לתת לו פריט לבוש עם הריח שלכם, שיוכל להרגיש את נוכחותכם באמצעות חוש הריח.

לילד קצת יותר גדול אפשר לתת משהו ששייך לכם ולבקש ממנו לשמור אותו עד שתתראו – תמונה שלכם שיניח במגירה,
ציור עם לבבות, צמיד חרוזים שבו כל חרוז מסמל את הקשר אליכם כגון נשיקה, חיבוק ואהבה, ואפילו לתת נשיקה לדובי
ולהציע לו לנשק את הדובי ולהרגיש את הנשיקה שלכם כשהוא מתגעגע.

3. צריך לזכור גם לצמצם ולגשר על פרידה רגשית: כשאתם מאיימים, צועקים, מתרחקים או מתעלמים,
מופעל אצל הילד מנגנון בהלה שאומר לו שהקשר עם ההורה בסכנה, מה שמגביר את תחושת התסכול ואת ביטויי האגרסיביות.
אם זה קרה, אל תחכו שהילד יבוא להתנצל. קחו את היוזמה, שדרו ששום דבר לא יכול לחבל במערכת היחסים
ותזכירו לו את נקודת החיבור הבאה אתכם – "אני מחכה שנשב לאכול", "אני רוצה שנשב לקרוא עוד מעט".
זה מרגיע לדעת שההורה עדיין איתי.

מה עושים כשהילד לא מוכן לקבל "לא"?

אם הילד חוזר מהגן ורוצה שהכול יקרה בדרך שלו, בשנייה הראשונה שהוא מקבל "לא", נניח משום שלא הרשיתם לו
לאכול עוד עוגייה, יתחיל תהליך מעניין.
הדבר הראשון שהמוח שלו ינסה לעשות זה לנסות לשנות את ההחלטה – הילד ינסה לשכנע, לצרוח ולדרוש את מבוקשו.

כשזה לא קורה והוא נתקל מול גבול שאין ביכולתו לשנות, המוח שלו אמור להגיע למבוי סתום שבו הוא מבין
שזה לא יקרה ואז אמורות להופיע דמעות של עצב.
בנקודה הזו חשוב שההורה, גם אם הוא זה ששם את הגבול, ייתן לילד נחמה וקבלה של הבכי.

הדמעות האלה, של עצב ואכזבה בידיו המכילות של ההורה, מסייעות לילד לפרוק תסכולים שהצטברו, קטנים כגדולים,
ולהתאושש מהם.
ברגע שהוא ממצה את הבכי הזה, הוא יכול להירגע ולהתפנות לענייניו.

תהליך ההסתגלות הוא תהליך רגשי קריטי וחיוני שייפתח אצלו את היכולת להתאושש ולצמוח מכישלונות, טראומות
ומשברים, גם כמבוגר.

הבעיה היא, שהחברה שלנו אינה תומכת בדמעות.
משפטים כמו "אין לך מה לבכות", "רק תינוקות בוכים" או "אני לא מבינה אותך כשאתה בוכה",
מונעים מהילד את הלגיטימציה לבכות ולא מאפשרים לתהליך ההסתגלות להתרחש.
אם התסכול לא יצא דרך אותן דמעות, במקרים רבים זה יגיע לאגרסיביות, ולכן חשוב מאד שההורים יתמכו בתהליך
ויאפשרו לילד מקום בטוח לבכות בו – בלי העלבות, ביקורת או חוסר הזמנה.

מה עושים אם הילד אגרסיבי?

קודם כל מונעים מהילד מלפגוע באחר או בעצמו במידת הצורך. כשאנחנו או הילד בסערת רגשות,
זה לא הזמן לטפל בענייני משמעת או לחנך. המטרה היא לעבור את ה"אפיזודה" במינימום נזקים למערכת היחסים.
קשה מאוד לשלוט בילד שלא שולט בעצמו. נסו לשלוט בנסיבות במקום בילד – שנו נושא, תודיעו לו שיוצאים לסיבוב
או הציעו משחק משותף.

תזכירו לעצמכם שהאגרסיביות שלו נובעת מתסכול ושהדבר האחרון שהוא זקוק לו זה שתוסיפו אש למדורה ותכעסו,
תאיימו או תצעקו עליו. תבינו מה עובר על הילד ותגיעו למפגש אתו מוכנים לעזור לו כי הוא זקוק לכם.

תזכרו שזה לא נגדכם, הוא לא בודק גבולות, לא קורא תיגר ובטח שלא מנסה לפגוע בדבר היקר לו מכל.
הוא פשוט מתוסכל ואין לו מושג מה לעשות עם זה.
דווקא במקומות המאתגרים האלה שבהם הילד מתנהג בצורה לא נאותה, זה המקום לפתוח את הלב, להוכיח לו
שהקשר שלכם יותר חזק מכל התנהגות ולעזור לו לצלוח את הקושי, בלי לאבד את החיבור שלו אליכם,
החיבור שכל כך חיוני למנוחה הרגשית והצמיחה שלו.

לעזרה נוספת, קראו אודות תכנית ליווי ההורים שלנו.