לא קל לנו לחשוף את הרגשות הפגיעים שלנו בפני אחרים. רגשות כמו: אהבה, נזקקות, כמיהה, תלות, עצב, התלהבות וגעגוע – הם רגשות פגיעים.
כשאנחנו חושפים רגשות פגיעים, זה חושף אותנו, את הפנים שלנו, את המקום בתוכנו, שמבקש אהבה, נראות ומשמעות, מכל אחד אשר נמצא מולנו.
מול מי יהיה לנו יותר פשוט לחשוף פגיעות? עם מי שאנחנו יודעים, שלא ישתמש בזה נגדנו, שיעריך את הכנות שלנו,
שיוכל לפנות מקום ולתת לנו תחושה של עיטוף, בתוך הרגשות האלה. עם מי שיחזיר לנו, בעצם, אהבה.
פגיעות ומערכות יחסים הוא נושא חשוב ומורכב שכדאי להביא אליו מודעות, שכן פגיעות רגשית במערכות יחסים,
טומנת בחובה הרבה כוח ועוצמה והתעלמות ממנה, עלולה לגרום למצב של חוסר יכולת להרגיש רגשות ולקשיים ארוכי טווח.
דוגמה מוכרת: פגיעות וזוגיות
מה יקרה אם נחלוק רגשות פגיעים עם מי שהכי קרוב אלינו – כמו בן/בת זוג והרגש הזה ירתיע אותו, יכעיס אותו,
יגרום לו לחשוב שאנחנו תלותיים, ילדותיים, רגישים מדי, או יגרום לו לדחות אותנו?
סביר להניח שניסגר, שנימנע, שנסגור את הרגשות האלה במגירה עמוקה ואולי אפילו נשכח מקיומם לתמיד.
אם אני מראה אהבה, אבל מסתכנת בפרידה – אני אסגר. לא אוכל לשתף, שם זה יגמר. הקשר לא יוכל עוד להעמיק.
בואו ניקח תסריט אחר, בו אנו חושפים את הפגיעות הזו של הילד/הילדה הקטנים שחיים בתוכנו, שמבקשים אהבה וקירבה והצד השני יקשיב, יאהב, יעריך ויחבק.
מה נרגיש? נרגיש במנוחה. נלמד שלהרגיש ולשתף ברגשות, זה דבר טוב. זה יעמיק את הקשר ביננו.
אך מה הבעיה?
כשאנחנו חושפים את ליבנו, או יותר מזה – מוסרים אותו למישהו (אוהבים באמת), אנחנו בעצם מסתכנים בפגיעה.
ככל שמתקרבים יותר, ככה עומדת בפנינו – סכנת הפרידה.
כוחה של פגיעות במערכת היחסים עם הילדים
כברירת מחדל, ילדינו תלויים בנו, אין להם דרך אחרת. אנחנו מטפלים בהם פיזית ורגשית, מהרגע שנולדו,
מבלי שהם יבחרו בזה.
השאיפה שלנו כהורים, היא שבסופו של דבר, הילד ירגיש מספיק בטוח לשים את הלב שלו בידיים שלנו.
שהוא יסכים לקבל את האהבה שלנו ויאפשר לעצמו לאהוב בחזרה.
שהוא יאמין שאנחנו בצד שלו ושלא נשתמש בתלות הזו שלו בנו, נגדו. זה מה שיאפשר לנו לקבל את הקשב שלו, לכוון אותו,
ללמד אותו ולהעניק לו את מה שהוא צריך.
אך מה קורה בפועל?
רובנו, כמובן בלי לשים לב ובלי כוונה, תולים מעל הראש של הילדים שלנו, איום בפרידה, על ימין ועל שמאל:
– כשהם לא מתנהגים יפה, אנחנו מרימים את הקול, מאיימים, מתרחקים, מתעלמים מהם ונעשים חסרי סבלנות;
– כשהם "לוחצים לנו על הכפתורים" ונוגעים בנקודות הרגישות שלנו, המגננה שלנו עולה ונוצר ביננו כעס וריחוק.
איך זה גורם להם להרגיש?
בעיקר חשופים ובודדים: "אני מוסר את הלב שלי לאמא, אבל אמא לא יכולה לשאת אותי כשאני פגיע, עצוב,
ממוגן ואגרסיבי. אז אני לבד בתוך זה. ואם אני מרגיש לבד, עדיף לי להסתיר את הרגשות הפגיעים שלי.
זה ישמור עלי להיפגע פחות".
כך מתחילה חסימה רגשית וריחוק בקשר.
כך ילדים מאבדים את הרגשות שלהם, כך חלקנו איבדנו את הרגשות הפגיעים שלנו.
למה בכלל צריך רגשות פגיעים?
לרגשות, יש תפקיד חשוב במימוש הפוטנציאל האישי של אדם. אדם שלא חש כמיהה או געגוע, גם לא יחוש תחושה
של סיפוק מחיבור בקשר. אדם שלא מסוגל להרגיש חוסר וריקנות, גם לא ירגיש מלאות בקשר. בלי עצב – אין שמחה גדולה.
רגשות פגיעים, הם המנוע של ההבשלה הרגשית של ילדים. כשילד נפגע פעם אחר פעם, הוא לא ירשה לעצמו להרגיש,
הוא יעלה מגננה.
כולנו מעלים מגננה מדי פעם וזה בסדר. הבעיה היא, כשמגננה "נתקעת". למגננה יש כל מיני צורות:
בריחה מרגשות פגיעים, איבוד דמעות של עצב, העברת היקשרות לאחרים (לפעמים בעלי חיים או חברים),
דחיית ההורה ועוד.
כולנו מכירים את המחיר של אובדן רגשות בבגרות: קושי ליצור אינטימיות רגשית, תחלואות הגוף והנפש ועוד.
אם המגננה הזו לא תרד, יתכן והילד יגדל להיות אדם מבוגר ש"חי ליד": ליד עצמו, נוגע לא נוגע בחיים. נמנע.
המגננה הזו, עשויה ללוות אותו במערכות יחסים זוגיות ולגרום לו להרגיש לא מסופק, גם בקשר וגם בחיים.
לסיכום
רגשות פגיעים הם חשובים בבנייתה של כל מערכת יחסים ובכלל – הם פשוט חלק מהחיים.
כשלילד יש קשר, בו הוא מרגיש בטוח להראות פגיעות ולהביא לידי ביטוי את הרגשות הפגיעים שלו, הלב שלו רך
והוא יכול להעמיק בקשר עם ההורה. העמקת הקשר היא חיונית, על מנת לעזור לילד להגיע לבשלות רגשית
ולמלאות במערכות יחסים.
רוצים לשמוע עוד?
בתכנית להכשרת מנחות הורים, אנחנו יורדות לעומק הבנת האנטומיה של הרגש, התערבויות בעבודה עם מגננות רגשיות
והבנת תפקוד מערכת הבהלה במוח.
