פגיעות במערכות יחסים

לא קל לנו לחשוף את הרגשות הפגיעים שלנו בפני אחרים.

רגשות כמו אהבה, נזקקות, כמיהה, תלות, עצב, התלהבות, געגוע, הם רגשות פגיעים.
כשאנחנו חושפים רגשות פגיעים, זו חושף אותנו. את הבפנים שלנו.

את המקום בתוכנו שמבקש אהבה, נראות, משמעות.

עם מי יהיה לנו יותר פשוט לשתף רגשות מהסוג הזה?

עם מי שאנחנו יודעים שלא ישתמשו בזה נגדנו, שיעריכו את הכנות שלנו, שיוכלו לפנות מקום ולתת לנו תחושה של עיטוף בתוך הרגשות האלה, עם מי שיחזירו לנו אהבה.

ומה יקרה אם נחלוק רגש כזה עם מי שקרוב אלינו (כמו בן זוג), והרגש הזה ירתיע אותו, יכעיס אותו, יגרום לו לחשוב שאנחנו תלותיים, ילדותיים, רגישים מדי, או יגרום לו לדחות אותנו? סביר שניסגר.
סביר שנימנע. סביר שנסגור את הרגשות האלה במגירה עמוקה ואולי אפילו נשכח מקיומם.

אם אני מראה אהבה, אבל מסתכנת בפרידה, אני אסגר.
לא אוכל לשתף. שם זה יגמר. הקשר לא יוכל להעמיק.

ובואו ניקח תסריט אחר, בו אנחנו חושפים את הפגיעות הזו של הילד/ה הקטנים שחיים בתוכנו, שמבקשים אהבה וקירבה, והצד השני יקשיב, יאהב, יעריך ויחבק, מה נרגיש? נרגיש במנוחה. נלמד שלהרגיש ולשתף ברגשות זה טוב. זה יעמיק את הקשר שלנו ביננו. 
מה הבעיה?
 
כשאנחנו חושפים את ליבנו, או יותר מזה- מוסרים אותו למישהו (אוהבים באמת), אנחנו מסתכנים בפגיעה.
ככל שמתקרבים יותר, ככה עומדת בפנינו סכנת פרידה.
עכשיו בואו ניקח את זה רגע לעולם של ילדים.
כברירת מחדל ילדינו תלויים בנו, אין להם דרך אחרת.
אנחנו מטפלים בהם פיסית וריגשית, בלי שהם יבחרו בזה.
 
השאיפה שלנו כהורים זה שבסופו של דבר הילד ירגיש מספיק בטוח לשים את הלב שלו בידיים שלנו. שהוא יסכים לקבל את האהבה שלנו ויאפשר לעצמו לאהוב בחזרה. שהוא יאמין שאנחנו בצד שלו ושלא נשתמש בתלות הזו שלו בנו, נגדו. זה מה שיאפשר לנו לקבל את הקשב שלו, לכוון אותו, ללמד אותו, להעניק לו את מה שהוא צריך.
 
בפועל..
רובנו, כמובן בלי לשים לב ובלי כוונה, תולים מעל הראש של הילדים שלנו איום בפרידה על ימין ועל שמאל.
כשהם לא מתנהגים יפה אנחנו מרימים את הקול, מאיימים, מתרחקים, מתעלמים מהם, נעשים חסרי סבלנות.
כשהם "לוחצים לנו על הכפתורים" ונוגעים בנקודות הרגישות לנו, המגננה שלנו עולה ונוצר כעס/ריחוק.
ואיך זה גורם להם להרגיש? חשופים ובודדים.
"אני מוסר את הלב שלי לאמא, אבל אמא לא יכולה לשאת אותי כשאני פגיע, עצוב, ממוגן, אגרסיבי.
אז אני לבד בתוך זה.
ואם אני מרגיש לבד, עדיף לי להסתיר את הרגשות הפגיעים שלי. זה ישמור עלי להיפגע פחות".
ככה מתחיל ריחוק.
ככה ילדים מאבדים את הרגשות שלהם,
כך חלקנו איבדנו את הרגשות הפגיעים שלנו.
 

למה בכלל צריך רגשות כאלה פגיעים?

לרגשות יש תפקיד חשוב במימוש הפוטנציאל האישי של אדם.
אדם שלא חש כמיהה או געגוע, גם לא יחוש תחושה של סיפוק מחיבור בקשר,
אדם שלא מסוגל להרגיש חוסר וריקנות, גם לא ירגיש מלאות בקשר,
בלי עצב, אין שמחה גדולה,

רגשות פגיעים הם המנוע של ההבשלה הריגשית של ילדים.
כשילד נפגע פעם אחר פעם, הוא לא ירשה לעצמו להרגיש.
הוא יעלה מגננה.
כולנו מעלים מגננה מדי פעם וזה בסדר.
הבעיה היא כשמגננה "נתקעת".
למגגנה יש כל מיני צורות- בריחה מרגשות פגיעים, איבוד דמעות של עצב, העברת היקשרות לאחרים (לפעמים בע"ח או חברים), דחיית ההורה ועוד.
כולנו מכירים את המחיר של אובדן רגשות בבגרות– קושי ליצור אינטימיות ריגשית, תחלואות הגוף והנפש.
אם המגננה הזו לא תרד, יתכן והילד יגדל להיות אדם מבוגר ש"חי ליד". ליד עצמו. נוגע לא נוגע. נמנע.

המגננה הזו עשויה ללוות אותו במערכות זוגיות ותגרום לו להרגיש לא מסופק. גם בקשר וגם בחיים.

כשלילד יש קשר בו הוא מרגיש בטוח להביא לידי ביטוי את הרגשות הפגיעים שלו, הלב שלו רך, והוא יכול להעמיק בקשר עם ההורה. העמקת הקשר היא חיונית על מנת לעזור לילד להגיע לבשלות ריגשית ולמלאות במערכות יחסים.

בתכנית להכשרת מנחות הורים אנחנו יורדות לעומק הבנת האנטומיה של הרגש, התערבויות בעבודה עם מגננות ריגשיות והבנת תפקוד מערכת הבהלה במוח.

אהבתם את המאמר? שתפו.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

שווה לקרוא גם את זה:

קבלו מאיתנו מתנה

מיני קורס חינמי בנושא ילדים רגישים