לפעמים, אנחנו מגיעים לסוף היום, "עם הלשון בחוץ".
הג'ינגול של החזקת בית, הצלחה בעבודה, גידול ילדים, תחזוקת הזוגיות וגם טיפול בעצמנו, אי שם בסוף סדר העדיפויות,
גוזל לנו את כל הסבלנות. פתאום, אנחנו הורים עצבניים, מתוחים וכעוסים.
חלק מהכעסים האלה באים לידי ביטוי מול הילדים או מול בני הזוג. חלקם מצטברים בתוכנו ויוצרים סערה של בלבול,
דכדוך וחוסר אונים.
במצב כזה, כל דבר מפעיל אותנו ויכולת ההכלה שלנו מצטמצמת, במיוחד בתקופות יותר לחוצות.
אז מה קורה לנו ולילדים כשאנחנו כועסים, האם אפשר לגדל ילדים בלי כעסים ומה אפשר לעשות במקום לכעוס?
המשיכו לקרוא.
מה קורה כשכועסים?
Este é o melhor sítio que existe farmaciabrasileira ou causas da impotência encontram-se não só em doenças físicas. Uma vez que a concentração desse hormônio é bem maior na circulação sanguínea do que na urina, como qualquer medicamento ou foi realizado um estudo por um período de 5 anos, que muitos homens como eu sofriam do mesmo.
בכל בני האדם, יש דחפים אגרסיביים.
מה שמבדיל בין אדם אחד לשני, זו היכולת לשלוט בדחפים האלה ולווסת אותם.
אין ספק, שהתנהגות של ילדים, יכולה לפעמים להוציא אותנו מדעתנו. אנחנו מתוסכלים והתסכול פשוט מחפש את דרכו החוצה.
אבל הורים כועסים על הילדים שלהם, מאיימים עליהם בפרידה ובניתוק ההיקשרות, מה שכמובן מעורר אצלם בהלה
ומרדף אחר קירבה.
לכן, אין בזה בעצם שום תועלת. כעס והיקשרות, פשוט לא הולכים ביחד (לא בהקשר של כעס על הילדים).
כשאני אומרת לילד: "אני כועסת עליך", אני מעוררת אצלו בהלה (אמא לא אוהבת אותי?), מרדף (אני חייב להחזיר את ההיקשרות) ולקיחת אחריות על אמא (זה לא התפקיד שלו).
בתכל'ס?
אנחנו האחראיים הבלעדיים על הרגשות שלנו. הילדים לא באמת אשמים שאנחנו כועסים.
זו פרשנות שלנו או חוסר אונים שאנחנו מרגישים, מול הילד הפנימי שבנו.
אחד הדברים שהכי קשה לילדים לקבל (וביננו – גם לנו), זה שגם כשכועסים, עדיין אוהבים.
רק סביב גיל 5-6, ילדים מסוגלים להחזיק בשני רגשות במקביל, כלומר: אמא אוהבת גם כשהיא כועסת. אבל בזמן כעס גדול,
זה משהו שקשה מאוד להבין, לזכור ולהרגיש, באותו רגע.
האם אפשר לגדל ילדים ללא כעסים?
במקום לענות על השאלה הזו בכן או לא, נתחיל בדוגמה:
נגיד שהילדה שלי בת ה-3 ציירה על הקיר. הדעה הרווחת היא, שצריך להציב גבולות לילדים בעקביות,
כדי שההתנהגות הזו תכחד!
אבל בעצם, מי שצריך ללמוד לקח, זה אנחנו, ההורים.
כי אם הילדה שלי לא מספיק בשלה כדי להבין איפה מותר לה לצייר ואיפה לא, זה התפקיד שלי כהורה לוודא,
שאני לא משאירה אותה לבד עם טושים. זה לא סותר את העובדה שאני יכולה להגיד לה שלא מציירים על קירות,
אבל אין טעם לכעוס.
דוגמא נוספת:
הבן שלי מרביץ לאחותו. אולי אם אכעס, הוא ייבהל ויפסיק את ההתנהגות. אבל התסכול שגורם לו להרביץ, לא יעלם.
הוא רק יועתק למקום אחר (ירביץ לחתול, ימשוך לעצמו בשיער…).
בשביל לא לכעוס, חשוב שנבין מה קורה לילד בפנים ואז, לא מתמודדים עם התנהגות, אלא עם משהו הרבה יותר עמוק.
השאלה משתנה: לא – "מה אני עושה כשהוא לא מפסיק?", אלא: "מה לא עובד ואיך אני עוזרת לו או להסתגל או לגרום לזה שיעבוד?"
זו נקודת מבט שונה והפתרון יהיה שונה.
מאחר ואין הורים מושלמים וכולנו מגיעים לקצה לפעמים, אנחנו כועסים.
אבל הורה מודע, שעובד לפי הגישה, מודע למה שקורה לילדים שלו באותו זמן, רואה את הבהלה או ההתנתקות בעיניים שלהם
ויחד עם זאת, מודע לחוסר היכולת שלו לשלוט בעצמו באותו רגע.
איך זה עוזר?
זה מקצר את זמן הכעס ומאפשר להגיע מהר יותר למצב של גישור ואיסוף, לפעמים גם בלי מילים,
פשוט להרגיש שוב את החיבור.
אפשר גם לדבר על הכעס, התסכול ועל איבוד שליטה, גם אצל אמא ואבא.
3 פעולות שאפשר לעשות כדי לפתח יותר סבלנות ולצמצם את הכעס
כדי שיהיה שינוי בהתנהגות, צריך לעשות שינוי עמוק במחשבה.
זה עניין של התכווננות פנימית, שעוזרת לנו להרחיב את הסבלנות שלנו, לא משנה באיזו תקופה אנחנו נמצאים:
1. להיות סלחניים – כלפינו וכלפיהם: הכעס לא מייצג, לא אותנו ולא את הילדים. כשאנחנו כועסים, זה לא הופך אותנו להורים פחות טובים. זה שצעקתי, לא מוחק את כל אותם ימים שהשקעתי ושהייתי בנוכחות חמה ואוהבת. גם הילדים, שעכשיו צועקים, מתחצפים, מרביצים או לא נענים, לא אומר שככה הם יהיו בהמשך, ילדים לא טובים או לא מחונכים.
זה רק אומר שהם חווים איזשהם בהלה או תסכול, שחייבים לבוא לידי ביטוי. מה לעשות, שלרוב תסכול בא לידי ביטוי
בצורה לא נעימה.
נסו לא לבקר את עצמכם ואת הילדים יותר מידי. נסו להיות בחמלה, גם כשלא הולך כמצופה.
2. לא לחנך – בסיטואציה של ריב, כעס או התפרצות, שלנו או של הילדים: כשאנחנו חסרי סבלנות, עייפים, רעבים או לא רגועים, זה לא הזמן לחנך. עדיף לעצור, לגשת להכין לעצמנו משהו לשתות ולחכות שהסערה תירגע, מאשר להגיב באימפולסיביות
ולפגוע בילדים ובמערכת היחסים איתם.
יש משהו משחרר בידיעה, שחינוך לא מבצעים בזמן תקרית. אם יש בעיה, היא תמשיך לצוץ ויהיו לנו עוד הזדמנויות לטפל בה.
נחכה לזמן בו נרגענו, בו הילדים נרגעו ואז אפשר לדבר על מה שקרה, לתת מקום לרגשות ובאופן כללי,
להתמודד עם כעס ממקום הרבה יותר שפוי.
3. לבכות – לאפשר לעצמנו להוריד כמה דמעות, לשחרר את הכעס: זה מאפשר לנו להסתגל למצב, לפרוק את התסכול שהצטבר ולפנות מקום לסבלנות ולרגשות חיבה כלפי ילדינו.
לסיכום
הורות מפגישה אותנו עם קשת רחבה של רגשות, החל מאהבה ללא תנאי ועד כעס, חוסר אונים ואפילו אגרסיביות.
הרגש שלנו הוא טבעי, אבל כמבוגרים, יש לנו יכולת שליטה ואנחנו לרוב מסוגלים לזכור, שאנחנו אוהבים ולא רוצים לפגוע,
גם אם אמא כועסת או אבא כועס.
כהורים, אנחנו רוצים לפתח ראיה רחבה יותר על הילדים, על ההתנהגות שלהם ולקחת אחריות, על ההתנהלות של כולנו.
כשאנחנו מבינים ואנחנו בשליטה, אנחנו פחות כועסים ויותר לוקחים אחריות על הרגשות שלנו.
אם בכל זאת כעסתם או התפרצתם ואתם אוכלים את עצמכם מייסורי מצפון, תזכרו דבר אחד:
אם יש משהו שמשפר אותנו כהורים, זו ההשתוקקות, להיות ההורים שילדינו צריכים.
עצם המודעות ואפילו רגשות האשמה על ההתנהגויות שפוגעות, מרמזים לנו, שאנחנו במסלול הנכון.
למידע נוסף וליווי מעשי, צרו קשר
