התשובה הנכונה ל"לא בא לי": מה זה רצון נגדי ומה עושים איתו

"לא בא לי", "לא עכשיו", "לא רוצה"… מכירים?

מסתבר שמאחורי התנגדות ילדכם, עומד אינסטינקט לא מודע ולא נשלט, שגורם להם להתנגד כל פעם
שהם מרגישים שמצפים מהם, דורשים או לוחצים.

ילדים רוצים להיות טובים עבור ההורים שלהם, לעזור להם וללכת אחריהם.
יחד עם זאת, כמעט ואין הורה שלא חווה התנגדות וחוסר שיתוף פעולה של ילדיו כדבר שבשגרה.
איך זה יכול להיות שההתנגדות הכי גדולה שלהם היא אלינו, ההורים, שכל כך אוהבים, דואגים ורוצים בטובתם?

עונשים ואיומים או ויתור והתעלמות?

הורים רבים מייחסים את ההתנגדות להיעדר גבולות של הילד, התרסה ואפילו זלזול בסמכות ההורית שלהם.
זה גורם להם להתנגד חזרה, לכעוס, להתאכזב ולהיכנס למאבקי כוח.

הם מחפשים טריקים ואסטרטגיות שיגרמו לילד לשתף פעולה:
החל בשכנועים והבטחות ועד איומים, עונשים או ויתור והתעלמות.
כל הדרכים האלו מחלישות את ההורה, לא מחזיקות זמן והכי גרוע,
פוגעות באמון ובמערכת היחסים בין הילד לבין הוריו.

זו אי הבנה אחת גדולה.
מסתבר שילדינו לא עושים את זה בכוונה. הם אפילו לא מודעים לכך שמשהו אחר מפעיל אותם.
אוטו ראנק, פסיכולוג אוסטרי, תבע לראשונה את המונח "רצון נגדי": תגובת נגד לתחושת כפייה.

כשאומרים לילד "תזדרז אני ממהרת", הוא יקח את הזמן ויתמהמה, כשמבקשים ממנו להיכנס למקלחת,
הוא יגיב: "לא רוצה". כשאומרים: "אל תיגע בזה", הוא ישר שולח יד.
למעשה, האינסטינקט הזה קיים אצל כולנו – קטנים וגדולים.
אף אחד מאיתנו לא אוהב שאומרים לו מה לעשות, שדורשים ממנו, מכריחים אותו, שדוחפים אותו למשהו
או לוחצים עליו.

מה אפשר לעשות כדי להפחית התנגדות?

• איספו לפני שתכוונו:

ילדים זקוקים להרגיש את החום בעיניים, ההזמנה וההתלהבות שלנו כשאנחנו במחיצתם.
ככל שהחיבור יהיה פעיל כך זה יהיה לילד טבעי להישמע ולרצות ללכת אחרי ההורה.
בצורה ספונטנית במהלך היום, כמה שיותר פעמים ביום, וגם לפני שאתם מבקשים משהו מהילד,
היכנסו בעדינות למרחב שלו, שאלו שאלה שתגרום לו להנהן אליכם כמו:" איזה משחק מעניין, אתה יכול להראות לי?",
נסו לקבל ממנו מבט, חיוך, הנהון ותזהו שיש בעיניים שלו הזמנה עבורכם להתקיים בעולם שלו.
לאחר שיצרתם חיבור וקיבלנו הנהון, הילד איתנו, יהיה לנו הרבה יותר קל לקבל את שיתוף הפעולה שלו.

• שימו לב לטון הדיבור ובחירת המילים:

אף אחד לא אוהב שמציבים בפניו חוסר ברירה וכפייה, לא אנחנו ולא ילדינו. זה מתכון להתנגדות מיידית.
אל תשתמשו במילים כמו "צריך, חייב, מוכרח, אין ברירה" וכד'.
אל תשתמשו בטון מצווה. במקום להגיד "לך תוריד את המים באסלה", אמרו עם חיוך "לא שמעתי את המים יורדים".
זה ישאיר לילד מקום לעשות בעצמו ולא כי אמרו לו.

• גשרו מעל ההתנגדות:

כשההתנגדות כבר שם, הסיטו את תשומת הלב ממה ש"חייבים" לעשות ותגשרו: אם הילד מתנגד ללכת לבית הספר,
תנו מקום לתחושה: "כן, גם לי יש ימים כאלה, שלא בא לי לקום", והסיטו מיקוד לחוויה טובה:
"אתה רוצה שאני אכין לך את הכריך שאתה אוהב היום?".

• שימרו על עמדת ההובלה:

כשילד נמצא בעמדת ההובלה, זה לא טבעי עבורו לקבל הכוונה מאחרים, אפילו לא מהוריו.
על ההורים ליטול את ההובלה ביום יום ולשחרר את הילדים מהתפקיד הלא טבעי הזה עבורם.
כולנו מוכנים לקבל הכוונה ממי שאנחנו סומכים עליו, יודעים שהוא בצד שלנו, שהוא מקנה לנו תחושת ביטחון
וידיעה שיש לו את הפתרונות עבורנו. זה המקום הטבעי בו ילד אמור להיות.
אם תצליחו להיכנס לעמדת ההובלה (כמו אמא אווזה, שצאצאיה הולכים אחריה באופן טבעי),
תהפכו את זה קל עבור ילדכם להישען, לסמוך ולקבל מכם הכוונה והוראות.

• חזקו והעמיקו את מערכת היחסים:

הדרך הכי בטוחה וארוכת טווח לקבל את שיתוף הפעולה של ילדינו, היא לטפח מערכת יחסים חמה ועמוקה יותר.
ילד שמרגיש קרוב להורה משמעותי עבורו, שמוסר את ליבו להורה ומרגיש בטוח בקשר, ירצה באופן טבעי
להיות טוב עבורו.
זה ממש כמו בזוגיות, כשהקשר חם ועמוק, אנחנו רוצים לעשות אחד למען השני ומוכנים לקבל דרישות ובקשות
של הצד השני. כשמערכת היחסים מתערערת, אנחנו נעשים חסרי סובלנות, לא משתפי פעולה ומתנגדים.

לסיכום

בסופו של יום, לא משנה בכמה התנגדות אתם נתקלים, תזכרו שהילד לא שולט בזה.
הוא לא עושה לכם דווקא, לא בודק גבולות וגם לא מנסה לקרוא תיגר. זה האינסטינקט שלו שמביא אותו להתנגד.

אם תעבדו על חיזוק מערכת היחסים, תכניסו מנהגים של קירבה ואיסוף במהלך היום ותכבדו את הילד בנוכחות חמה,
אכפתית ונעימה, תרככו את ההתנגדות ותהפכו את זה קל עבורם לשתף פעולה.

לא משנה כמה רצון נגדי התעורר גם אצלכם, מערכת היחסים היא מעל הכל.
גם אם כעסתם, התרחקתם או שהחיבור נותק זמנית, ודאו שאתם ניגשים, מרגיעים ואוספים אליכם.

אל תתנו לשום דבר לחבל בדבר הכי חשוב לילדים שלכם  – החיבור אליכם.

למידע נוסף, קראו אודות תכנית ליווי ההורים שלנו.