הדדיות בקשר: זו הסיבה שאתם מרגישים שאתם עושים הכל נכון ועדיין מפספסים

גישות רבות לגידול ילדים, מדברות כיום על חשיבות הקשר בין הורים לילדים.
הן מדברות על: איך לדבר לילדים, איך לתת להם אמפתיה, איך להבין את הצרכים שלהם,
להציב גבולות בלי לפגוע בקשר, לתקשר בצורה מכבדת ועוד…

אך יחד עם כל המודעות המבורכת וריבוי הגישות, שלאט גם מרחיקות אותנו מגישות
שמתייחסות אך ורק להתנהגות של ילדים, שזה בכלל מבורך, עדיין יש משהו מאוד קריטי
ומשמעותי, שלדעתנו מתפספס.

כי האמת היא, שאנחנו יכולים לעשות את הכל נכון: לדבר נכון, להגיב נכון, להבין, לכבד…
אבל אם מערכת היחסים ביננו לבין ילדינו אינה הדדית, אז שום דבר כבר לא יעזור.
אנחנו בעצם מתרכזים בדבר הלא נכון ושמים את הדגש רק על עצמנו.
למה הכוונה? המשיכו לקרוא.

הכל היה בסדר, עד שיום אחד…

ננסה להמחיש את הכוונה באמצעות דוגמה: הגיעו אלינו לקליניקה זוג הורים, לילד בן 10,
שסיפרו שעד לפני חצי שנה, כביכול – הכל היה בסדר ואילו בתקופה האחרונה,
פתאום הם מגלים על הילד שלהם, דברים שהם לא ידעו: הוא מסתובב הרבה עם חברים
ועושה דברים שאסור לעשות, הוא לא מקשיב להם, הם לא מבינים מה קורה איתו,
הוא לא מחפש את הקירבה שלהם ומסתבר, שהם גם לא הכתובת שלו, כאשר הוא בצרה.

ההורים הרגישו, שהם מבחינתם, עשו את כל מה שצריך על מנת ליצור קשר טוב עם הבן שלהם.
לכן, הם היו כל כך מופתעים, שפתאום, יש בעיות.
זה לא שלפני כן, הכל היה נהדר, אבל הם הרגישו, שהם מתמודדים. עכשיו, כשהילד גדל והתבגר,
הם יותר ויותר מרגישים שהוא לא איתם, שהם חווים קשיים
ושהכלים שעבדו להם עד כה – כבר לא עובדים.

ברור שההורים מאוד אוהבים את הילד שלהם וברור שהוא חשוב להם, יותר מכל דבר אחר,
אבל… זה לא שבוקר אחד, הילד פתאום השתנה.
כנראה, שלאורך השנים, מערכת היחסים ביניהם נבנתה בצורה לא נכונה ולא העמיקה דיה ועכשיו,
רואים את השבר.

הקבלה טובה היא כמו שאישה תתעורר בוקר אחד ותגיד לבעלה שהיא מעוניינת להתגרש.
הבעל יהיה מופתע: "אבל למה?! הרי הכל בסדר! יש לנו קשר טוב! מה קרה פתאום שאת רוצה להתגרש?!".
מבחינתו, הקשר היה תקין. הוא עושה את מה שצריך כדי שהקשר יהיה טוב.
אבל… האם הוא אי פעם עצר לבדוק, האם הצד השני גם מכוון למערכת היחסים ושותף אליה באותה מידה?
לא רק בהתנהגות, אלא גם בעומק? ברגש?

צריך שניים לטנגו

מערכת יחסים היא כמו זוג בעת ריקוד. אנחנו יכולים להיות רקדנים מעולים ולדעת בעל פה את כל הצעדים,
אבל אם בן או בת הזוג שלנו לא רוצה לרקוד איתנו, אז אנחנו פשוט לא נוכל לרקוד.

מערכת יחסים, היא בעצם ריקוד בין שני מוחות. אנחנו יכולים להציע לילד את הקשר, את מערכת היחסים איתנו,
אבל אנחנו רוצים גם לשים לב, שהוא אכן נכנס איתנו לתוך הריקוד, שהוא אוחז במה שאנחנו מציעים לו וגם מחזיר חזרה.
וזו בעצם אמירה חדשה, שהרבה הורים אינם מודעים אליה. כיום הדגש, הוא בעיקר על מה ההורה צריך לעשות:
לעשות את הדברים בצורה נכונה, לדבר בשפה נכונה ומקרבת.

אבל הבעיה היא, שאנחנו כל כך עסוקים בלהסתכל על עצמנו, שאנחנו מפספסים לגמרי את הילד
ואיפה שהוא נמצא בתוך כל הסיפור הזה.
האם הוא באמת מצליח להעמיק ולהתמסר למערכת היחסים הזו?

אנחנו רוצים לבנות עם ילדינו, מערכת יחסים כזו שהם אוחזים בה, באותה מידה, שבה אנחנו אוחזים בהם:
– מערכת יחסים שבה הלב שלהם פתוח והם אוהבים אותנו, כמו שאנחנו אוהבים אותם.
לא על מנת לממש את הצורך שלנו באהבה,
אלא מפני שילד שהעמיק את ההיקשרות שלו עם הוריו ונתן להם את ליבו, הלב שלו נמצא בידיים של המבוגרים שאוהבים אותו
ושהוא חשוב להם יותר מכל, מרגיש שהוא ילד מוגן ובטוח, כי הם בוודאי ישמרו עליו מכל משמר.

– מערכת יחסים כזו, שיש בה אינטימיות פסיכולוגית ורצון של ילדינו לשתף אותנו, בעולמם הפנימי, בלבטים ובסודות שלהם.

– מערכת יחסים שמתחילה כשהם קטנים, הולכת ומעמיקה עם השנים לתוך גיל ההתבגרות
(שאמור להראות אחרת לגמרי מאשר איך שהוא נראה היום) ולכל אורך החיים.

אז איך יוצרים מערכת יחסים הדדית?

היום יום העמוס שלנו, גורם לנו לבקש, לדרוש ו"לתפעל" את הילדים שלנו. הם שומעים מאיתנו "אסור" ו"מותר",
הכוונות והוראות.
לנו ברור, בסופו של יום, עם כל הלחץ והעומס של החיים, שהשורה התחתונה היא, שאנחנו הכי אוהבים אותם
והם חשובים לנו יותר מכל.
אבל הם לא יודעים את זה!
ואם אנחנו לא נדאג שהם ידעו, הם לא יכנסו לריקוד ההיקשרותי איתנו.
אם רוב היום הם ישמעו מאיתנו בעיקר בקשות, דרישות והוראות, אז לא יהיה להם במה לאחוז.

המקום הטוב ביותר להתחיל בו (ולהמשיך בו וגם לסיים בו) הוא חום רגשי, הנאה מהם ואהבה, התפעלות,
ניצוץ בעיניים כשאנחנו מסתכלים עליהם, תשומת לב ועניין.
כל אחד מאלה, מאד מפעילים את ההיקשרות על ילדינו.
אנחנו בעצם נותנים לילד סימנים שהוא רצוי ומשמעותי לנו ושאנחנו מתפעלים ממנו ומעריכים אותו.
אז הוא ירצה לאחוז בנו.

ברור שצריך לנהל דברים ו"לתקתק", אבל כדאי לאזן את זה עם מה שחשוב באמת ויותר מכל, להפגין חום ואהבה כלפי ילדינו.
איך?
– דרך החושים (מגע, קול…),
– דרך הידמות ("לי ולך יש את אותו…"),
– דרך תחושת שייכות ("אני תמיד אהיה שלך…"),
– דרך תחושה של משמעות (סיפורים על הלידה שלהם ועל תקופת התינוקות, התפעלות ממעשיהם…),
– הבעת רגש של אהבה כלפיהם
ועוד ועוד, אין סוף לדרכים להביע את החשיבות שלהם בשבילנו ואת האהבה שלנו.

השינוי אומנם מאתגר במציאות של היום, אבל הרבה פעמים צריך לשנות פאזה בהורות ולעבור מתפקוד משימתי ומטרתי לבניה של היקשרות.

לסיכום

תקשורת מכבדת היא דבר חשוב, תקשורת מקרבת בהחלט עוזרת, לדעת איך לדבר – זה גם חשוב.
אבל יחד עם זאת, אם לא נבין לאן אנחנו באמת חותרים ולמה ילד באמת זקוק כדי להיקשר לעומק,
אם לא תהיה לנו תמונה רחבה ועמוקה של מה זה ילד, הבנה של התפקוד הרגשי שלו והתנאים להם הוא זקוק לצמיחה,
הבשלה ומימוש הפוטנציאל שלו,
אם לא תהינה לנו התובנות האלו – כל גישה, רכה תומכת ועוטפת ככל שתהיה,
לא בהכרח תעזור לנו לעשות את העבודה לטווח הארוך ולהגיע ליעד האמיתי.

האמת היא, שיש לכל ההבנות האלה, עוד עומק גדול וקשה לנסח ולהעביר באמת את העניין דרך כתיבה קצרה.
צריך הרבה מילים, כדי לעורר תובנות עמוקות.
בכל זאת, כל כך חשוב להיות בתהליך של צמיחה לתוך הורות, שמטפחת את הדברים הכי מהותיים לצמיחתו של ילד,
עד לכדי מימוש כל הפוטנציאל הטמון בתוכו.

מה שאנחנו עושים זה לא מה שחשוב, אלא מי אנחנו עבור ילדינו, הוא הדבר המשמעותי ביותר.
למידע נוסף על תכנית הליווי להורות שלנו לחצו כאן.