בעבר, היה נהוג לחשוב, שכדי שילד יקשיב להורה ויציית לו, עליו לפחד ממנו קצת.
היום, לא רק שתפיסה זו פחות שגורה וטוב שכך… אלא להיפך: אנחנו רואים המון פעמים, פחד של הורים מתגובות של הילדים שלהם עצמם.
כן, עד כמה שזה אולי נשמע מוזר, הרבה הורים מתארים לנו סיטואציה, בה הם חווים פחד, ממש, כיווץ כזה בבטן,
למשל לפני סיטואציה מאתגרת שקורית בכל יום, כמו מקלחת או השכבה, או בתחילתו של טנטרום,
או שהם כבר צופים שיסלים אירוע מסוים.
אז קודם כל, חשוב לנו לנרמל את התחושה הזו ולהגיד, שאנחנו רואות אותה אצל הרבה הורים, אך יחד עם זאת,
חשוב לנו גם להדגיש את הפגיעות האפשריות בקשר בעקבות כך, את ההשפעה על הילד והכי חשוב – מה אפשר לעשות.
פחד של אם מילדה
דמיינו לעצמכם סיטואציה שגרתית: אם וילדה נכנסות לחנות משחקים. הילדה כבת שלוש, ניגשת לאחד המדפים
ולוקחת ממנו איזושהי בובה. האמא מתכופפת לילדה ומסבירה לה, שהן לא באו לקנות שום דבר,
שהן צריכות לצאת עכשיו מהחנות ואולי אחר כך יכנסו לחנות אחרת והיא תקנה לה משהו.
הילדה נצמדת לבובה שלקחה ומתחילה לצעוק, שהיא רוצה אותה.
האמא, בקול מתחנן, מנסה להסביר שוב, שהן לא באו לקנות ושהן צריכות לצאת.
הילדה בשלה, ממשיכה לצעוק, להרביץ לאמא עד שהיא מתיישבת על הרצפה ומתחילה לבכות בקולי קולות.
האמא שואלת את הילדה: "אבל למה את בוכה? למה את בוכה?".
הילדה כמובן לא עונה וממשיכה.
כולנו עומדים בסיטואציות כאלה לפעמים, או אפילו רק רואים אותן מהצד וחווים כיווץ מבפנים.
מה שהכי בולט בסיטואציה, הוא חשש של האמא מפני הילדה.
כולנו מפחדים מהתגובות של הילדים שלנו לפעמים, בסיטואציות מסוימות.
מפחדים מהתגובות שלהם לדברים מסוימים, צופים את הסצנה הקרבה והבטן מתכווצת לנו בתגובה,
נבהלים מהתוקפנות שלהם, נבהלים מאיבוד השליטה שלהם.
מתוך המקום הזה, כשאנחנו ניגשים לילד שלנו, עם הבהלה הפנימית הזו, אנחנו מאבדים את עמדת ההובלה שלנו.
השפעות הפחד על הילד ועל ההורה
הילדים שלנו צריכים שלא נפחד מהם. כשאנחנו מרגישים פחד מהתגובות שלהם, זה מערער אותם ומעורר אצלם חוסר ביטחון.
מכיוון שבהלה מתעוררת אצלנו באופן אינסטינקטיבי ולא נשלט, כל כך חשוב שנפתח כלפיה מודעות ולא נאפשר למה שעולה,
להכתיב את התפקוד והתגובות שלנו כלפי ילדינו במציאות, מכמה סיבות:
- כשאנחנו בבהלה, אנחנו לא יכולים להציב גבולות בצורה טובה. אנחנו יכולים להציב אותם בתוקפנות, מתוך מגננה, או ברכרוכיות וחוסר החלטיות ואז לא נוכל לעמוד יציבים ומכילים מול התנגדות.
- כשאנחנו בבהלה, אנחנו לא יכולים לשדר לילד שלנו, שהקשר ביננו יכול לשרוד את ההתפרצות שלו. אנחנו בכלל לא יכולים להיות אחראים על הקשר באותו רגע.
- כשאנחנו בבהלה אנחנו לא יכולים להכיל את הרגשות הסוערים של הילד שלנו.
- כשאנחנו בבהלה, אנחנו לא יכולים לנחם ילד ולהוביל אותו להסתגלות, על מה שלא עובד לו כמו שהוא רוצה.
- כשאנחנו בבהלה, גם אצל הילד שלנו עלולה להתעורר בהלה. האם יש מי שאוחז בו? האם יש מי שיכול לעמוד מול הרגשות שלו? האם בגלל הרגשות שלו הקשר יתערער?
איך היינו אנחנו מרגישים, בסערות ובקשיים שלנו, אם היה מישהו בחיינו היה אוחז בידינו, לא מתרגש, לא עוזב,
מחכה בסבלנות שיעבור לנו?
כמה ביטחון ויציבות זה היה נותן לנו בחיים?
עצירה, התבוננות ומודעות
אחד הדברים הכי משמעותיים, שמונעים מאיתנו להיות בעמדת האלפא: ההורה הדואג, המכוון, המטפל, היציב והחזק,
זה הפחד שלנו מפני הילדים. הרי, אם חושבים על זה רגע בהגיון, ממה בעצם אנחנו מפחדים?
הם ילדים, אנחנו מבוגרים, מה כבר יכול לקרות? הם יצעקו מאד חזק? הם ישתוללו? הם ישברו משהו? הם יקללו?
הם ינסו להרביץ? האם אין לנו יכולת להתמודד עם כל זה?
ברור שיש לנו.
הבהלה שקופצת לנו, קופצת מתוך אינסטינקט, שמגיב לתחושה שתוקפים אותנו, או מתוך איזשהו פחד של:
"מה יחשבו עלינו", או בגלל דברים שעברנו במהלך החיים ומציפים אותנו.
בכל מקרה, היא לא באמת רלוונטית, לסיטואציה המסוימת עכשיו מול הילד שלנו.
אם אנחנו מודעים לזה ואם אנחנו מבינים, כמה הילדים שלנו צריכים אותנו יציבים מול התגובות שלהם,
כמה הם צריכים מולם מבוגר, שלא מתרגש ממה שיוצא מהם בלי שליטה, מבוגר שיחזיק את הקשר חזק ויציב
ויאפשר להם להיות פשוט ילדים, יאפשר לרגש ולסערות שלהם לעבור דרכם, ישדר שהכל בסדר, אני פה,
אתה בסדר ואני בסדר ותכף הכל יעבור ואנחנו נמשיך להיות ביחד – אז, נוכל לשחרר את הפחד ולחזור לעמדת אלפא.
לסיכום
כשאנחנו מבינים למה הילדים שלנו מגיבים כמו שהם מגיבים, למה חשוב שהם יבכו, ישחררו תסכול, יהיו עצובים לפעמים,
כשאנחנו מבינים את כל הדברים האלה לעומק… אנחנו נרגעים.
מפסיקים להיבהל, מגיבים מתוך מקום בטוח יותר ויציב יותר.
זה טוב לנו כי זה עוזר לנו להתגבר.
זה טוב לילדים שלנו כי זה מאפשר להם להתבגר.
לכלים נוספים וידע להעמקת ההיקשרות בין הורים לילדיהם, קראו על תכנית הליווי שלנו להורות כאן.
