משני צידי המתרס: איך לגשר על פערים בגישות החינוכיות בין הורים

במקום הכי בטוח, עם בן או בת הזוג שבחרנו אנחנו אמורים להציג חזית אחידה. אבל דווקא שם, אנחנו חווים את הקונפליקטים הכי גדולים, לגבי הילדים.

לכל אחד יש את הגישה שלו, כל אחד מתבצר בעמדתו והכי גרוע – כל אחד בטוח, שהוא צודק.

 

הורה אחד מאמין שילדים צריכים יד נוקשה, שעונשים ואיומים עושים את העבודה, שזו הדרך לחנך ולהוביל ילדים להפנמה של ערכים חשובים ושכך הם יהפכו להיות אנשים טובים.

לעומת זאת, ההורה השני מאמין בדיוק להפך: שצריך להתחשב בצרכיו של הילד, לזרום עם הרצונות שלו, לא לומר הרבה "לא", לא להציב הרבה גבולות ולא לגרום לו לקושי, כאב רגשי או אי נוחות.

 

מה קורה שם בעצם בתוך הריב הזה בין שני ההורים? איך מוצאים את הדרך הנכונה ומגשרים על פערים בין הורים? איך חוזרים ליהנות מהמסע המשותף שיצאתם אליו יחד, ממשיכים לשוט באותה סירה הורית וזוגית בהרמוניה ואף גדלים מתוך הקושי?
המשיכו לקרוא.

 

מה הדרך הנכונה לפתור פערים בין הורים?

פעמים רבות פונים אלינו הורים עם חילוקי דעות וחוסר הסכמה לגבי חינוך ילדים. הם שואלים – מהי הדרך הנכונה?

כשאנחנו מסתכלות על פערים בין הורים, אנחנו שמות לב שעיקר הקושי, הוא חוסר איזון. כל הורה מתקשח בעמדה שלו ואוחז בה חזק, כשבעצם הדרך הנכונה היא איזון בין השתיים.

ילדים זקוקים לרוך שלנו, ללב החם שלנו, לאכפתיות ולאהבה שלנו.

הם זקוקים לכך שנבין אותם, את הרגשות שלהם. שנבין את הקושי שלהם כשיש, את האכזבה שלהם כשהיא עולה.
הם זקוקים לנו שננחם אותם, נעמוד לצידם, נתמוך בהם ונוביל אותם בביטחון. הם צריכים אותנו עם לב רך, מכיל, מחבק ואוהב…

 

יחד עם זאת…
הם לא פחות צריכים אותנו החלטיים. הם זקוקים לנו שנציב להם גבולות ברורים ויציבים. הם צריכים אותנו לא מפחדים ולא נבהלים מהרגשות וההתנהגות שלהם. לא מפחדים מהתקפי הזעם, מהבכי, מהדרמות, מהעצב והקושי.

הם צריכים אותנו שנהיה עבורם דמות חזקה, יציבה שנותנת ביטחון ומאפשרת להישען עליה בלי לחשוש.

 

מה הם לא צריכים?
הם לא צריכים אותנו תוקפניים, אלימים ומשפילים,
שנשתמש בכוח שלנו עליהם, נאיים ונעניש,
שנצעק ושנכעס.

 

יחד עם זאת… הם גם לא צריכים אותנו:

• מהססים, חוששים והולכים על ביצים לידם.
• מוותרים כל הזמן,
• חסרי אונים ומבוהלים
• ובגדול – "סמרטוטים".

 

האיזון – הוא זה שמביא אותנו לעמדה הנכונה.
הורה שבטוח בעצמו, לא זקוק לשימוש בכוחניות וגם לא חושש מהתגובות של הילד שלו. הוא מוביל, מציב גבול ומתמודד עם כל תסכול שעולה, בלי שימוש בכוח, צעקות או איומים. הורה מוביל הוא הורה אכפתי, מגונן ומכיל. הורה שמודע לכך שהוא יודע מה נכון עבור הילד שלו, גם אם זה בניגוד לרצונו.

האמת היא, שרבים מאיתנו נעים בתנועת מטוטלת, בין שני הקצוות האלה: בין להיות הורה כוחני לבין להיות הורה חושש ולא יציב.

לא סתם הגענו למצב הזה, החברה המערבית קצת הרחיקה אותנו מהדרך בכל מה שקשור להורות. הרחיקה אותנו מהאינטואיציות שלנו ומהידע הפנימי שקיים בכולנו. אך אפשר להתקרב חזרה.

 

המעבר המטלטל מזוג למשפחה: שינוי והזדמנות

זוגיות, לפעמים מפגישה אותנו עם כל השדים ודפוסי ההיקשרות הלא בריאים מעברנו. כשזוגיות פוגשת הורות, זה בכלל הופך להיות מורכב. פתאום, זה לא רק את והוא.
מצטרף לו עוד יצור קטן ומתוק, שנושא את עיניו אליכם ומחפש לקבל מכם מענה.
היצור הקטן והמתוק הזה, הופך להיות הדבר החשוב ביותר בעולם, עבור שניכם.
לראיה, אף אחד לא מוכן להתפשר על פחות מ-100% עבורו ושניכם רוצים את הכי טוב בשבילו.

 

אבל הכי טוב שלו, זה לא הכי טוב שלך ולהיפך. כל אחד מכם מביא את הדרך שלו לתוך ההורות. הדרך הזו טומנת בחובה עשרות שנים של חוויות, אותן כל אחד מכם חווה בנפרד, עם הוריו, אחיו, חבריו וסביבתו.

 

ואז מתחיל שיח חדש, ללא מילים. וזה לא שיח בין שני הורים בוגרים. זה שיח בין שני ילדים קטנים, שרבים מי צודק, מה הדרך הנכונה ומה המקום שלהם בעולם. ילדים שדורשים שיראו אותם, שיקשיבו להם, שיקבלו אותם, כפי שהם. וכל ילד (הורה) שמתבצר בשלו, מרגיש שוב כמו אותו ילד קטן, שלא שומעים אותו. פערים בין הורים גדלים והכעסים גם.

אבל ריבים של בני זוג על גישות חינוך, זה הרבה מעבר למה שנכון לילד. זו כמיהה עמוקה כל כך להרגיש משמעותיים, שייכים, רצויים ומוזמנים. כל מה שמזכיר את ה"פרידה" שהם חוו כילדים (התעלמות, ביקורת, כעס, דחייה), מעורר את אותה חרדת פרידה בלתי נסבלת.
ומה שהכי מאיים על ילד – זו פרידה. ומה שכל ילד צריך – זו קירבה ואהבה.
והילדים הגדולים האלה, שהיום הם הורים, מבקשים היקשרות בטוחה, שיאהבו אותם, ללא תנאי.

כשאת כועסת עליו, זה מחזיר אותו לתחושה הקשה שהרגיש, כשלא הצליח לרצות את אימו.
כשאתה מתעלם ממנה, היא שוב חווה את הדחייה שחוותה, ממישהו שהיה יקר לליבה.
כשאת מבקרת אותו, הוא מתכווץ והופך לאותו ילד ננזף ולא ראוי. כשהוא לא מקבל את הדרך שלך, בעיניים שלך, הוא לא מקבל אותך ולא נותן אישור לקיומך.

אז הדרך לגשר על גישות שונות בהורות ולהגיע לאיזון הנכסף, היא קודם כל לוודא, שיש בינכם היקשרות, לתחזק ולחזק אותה. כי כשיש היקשרות, זה מעורר את האינסטינקט של כל אחד מכם, להעניק ולהיות טובים אחד למען השני ולהיות בצד אחד של השני.

איך מחזקים היקשרות בין שני מבוגרים?

ממש באותה דרך שמזינים היקשרות עם ילדים.
כמו עם ילדים, עם טרדות היום יום, לפעמים אנחנו שוכחים, את מה שאמור להיות כל כך פשוט:

• להיות קרובים – פיסית ורגשית,
• לגעת – חיבוק, ליטוף או כל גילוי של אהבה,
• להראות לה שהיא משמעותית לך, שאתה מפנה זמן להיות איתה (גם אם זה אומר לפעמים לנתק שיחת טלפון כי היא בדיוק נכנסה),שאת מכינה לו משהו שהוא אוהב, שאת מכירה אותו מבפנים – מה הוא רוצה, מה חשוב לו, להקשיב לו, למה שנובע מתוכו.

ברגע שניתן מקום לצד השני, לעצם קיומו ולנחיצותו בעולמנו, ההיקשרות תעשה את שלה. הוא כבר ירצה ללכת אחריך, להקשיב לך, להיות דומה ומשמעותי עבורך ובשבילך (אותו דבר גם לגביו, כלפיך).

 

לסיכום

לגשר על גישות שונות בין בני זוג, זה הרבה מעבר לתקשורת ולפשרה. זו עבודה על חיזוק ההיקשרות בין בני הזוג, בניית מערכת יחסים עמוקה והחלטה הדדית לעזור אחד לשני, להתבגר בתוך הקשר.

אנחנו מזמינות אתכם לעלות על המסלול מחדש ולמצוא בעצמכם את היכולת להיות הורה בטוח, יציב, אוהב, מכיל, מבין, מציב גבולות ויודע לתת בטחון לילדיו.

הצטרפו לעשרות הורים אחרים שהחליטו לעשות את הצעד המשמעותי בחייהם והצטרפו לתכנית הדגל שלנו להורים, שם אנחנו מדברות עוד על הנושא הזה ואחרים, בהרחבה.