לפני שנסביר איך ולמה זה קורה,

רצינו לעדכן שהחלטנו להאריך את ההנחה על קורס הדגל שלנו להורים "בית רגוע",
ועדיין ניתן לרכוש אותו ב 40% הנחה!

לפרטים נוספים והרשמה במחיר המוזל לחצ/י כאן

אז למה הבטחון נבנה ברגעים המאתגרים?

תחשבו רגע על תינוק..

ברגע שהוא רעב, קר לו, כואב, צריך קירבה, הוא בוכה ומאותת להורה להגיע,

האינסטינקט ההיקשרותי אצל ההורה מופעל, והוא ניגש לעזור ולטפל בתינוק.

כשהתינוק ממש קטן ומבחינתו אין עדיין הפרדה בינו לבין הדמות המטפלת,
ברגע שהדמות נענית לו
הוא חווה חוויה של שלמות, הצלחה ושליטה:
אני צריך משהו, הוא מגיע אלי, העולם סביבי ועבורי. אני רגוע.

ועם הזמן, כשנוצרת מידה מסוימת של נפרדות,
כשהוא בוכה והדמות ההיקשרותית נענית לבכי שלו,
הוא לומד שהוא לא לבד,
שיש מי שאכפת לו ממנו ודואג לו.

הוא לומד לסמוך,
הוא לומד שהעולם הוא מקום מיטיב ובטוח.

כשהילדים שלנו קטנטנים,
זה כל כך ברור לנו שהם צריכים אותנו,
ואנחנו נענים להם.

התלות שלהם מתקבלת בברכה והבנה.

ואז הם גדלים, ומשהו מתחיל להשתבש..

אנחנו מקבלים את הרושם שהם לא צריכים להיות תלויים בנו.
הרי הם יכולים ללכת לבד,
להתארגן לבד, להתווסת לבד ולשלוט בעצמם.

ואז, ילד בן 5, שעובר עליו משהו והוא מתחיל לצרוח או להרביץ,
במקום שההורה יחפש איך לתת לו מענה מותאם,
הוא כועס עליו,
אומר לו שהוא כבר ילד גדול ושמצופה ממנו לשלוט בידיים שלו.

ואותו ילד,

שבעבר כשהיה מתוסכל היה מקבל ערסול, ידיים, ניסיונות הרגעה,
מקבל עכשיו דרישה ואיום על הקשר.

הוא מרגיש לא מובן.
הוא מרגיש לבד.
הוא מרגיש שמה שהוא, זה לא כל כך טוב.

וכך הוא מתחיל להתרחק מעצמו ומתחושת הערך שלו.

זה כמובן לא אומר שאנחנו ההורים נאפשר לילדינו להתנהג איך שבא להם.

כאן לא נסביר מה עושים עם התנהגות מאתגרת כמו מכות/נשיכות וכו' (יש על זה סרטונים ופוסטים בבלוג שלנו באתר).

מה שחשוב לנו להגיד כאן:

שבכל גיל: 5, 15, 25,
כשיוצאת מהילד תגובה ריגשית כלשהי,
הוא זקוק להיענות שלנו.

זה באמת חשוב!

הוא זקוק שהדמות ההיקשרותית תושיט לו יד.
שתראה אותו בעין טובה ותנסה להבין אותו.

הוא זקוק להרגיש משמעותי,
שהוא ראוי לכך שירצו להבין אותו ולעזור לו.

ולכן, לפני שאנחנו נגשים לטפל באגרסיביות או כל קושי שיהיה,
חשוב שנבין שההתנהגות שלו מעידה על תסכול או קושי שהוא חווה,
ושהוא זקוק לנו שנהייה בנוכחות
גם כשהוא לא מתנהג יפה,
שנתייחס רגע למה שעובר עליו ( "אני רואה שאתה ממש מתוסכל")
לפני שאנחנו ניגשים לחנך.

שניתן לו את התחושה שהוא לא לבד ("אני איתך")
שנעזור לו להתמודד.

שאנחנו, ההורים, נהייה אלה שנמצאים שם בשבילו.

שנראה את התסכול, האכזבה, חוסר האונים,

שנאהב אותו בלי קשר להתנהגות שלו.

כי בטחון ואמון בקשר נבנים דווקא ברגעים הקשים.

אם ההורה אוהב אותי גם כשקיללתי, הרסתי, צעקתי,
זה סימן בשבילי שהקשר חזק מהכל.
שההורה שומר על הקשר.
שאני ראוי שילחמו עלי.

זה בונה את הבטחון שלו בקשר, בהורה ובסופו של דבר גם בעצמו.

בטחון עצמי מתחיל בהיענות של הורה.

הורה נענה לי, משמע, אני ראוי.

הבעיה היא שאף אחד לא לימד אותנו איך להגיב לילדים שלנו,

אף אחד לא לימד אותנו איך בונים קשר ואיך משקמים קשר שנפגע,

גם אף אחד לא מלמד אותנו מה חשוב בהורות ומה פחות..

אנחנו מזמינות אתכם ללמוד:

איך להיות דמות מובילה ובטוחה לילדים שלכם,
איך להתמודד עם שלל אתגרי ההורות לילדים צעירים:
חוסר שיתוף פעולה, גבולות, אגרסיביות, קשיי פרידה ועוד..
וכמובן איך לבנות קשר עמוק ומשמעותי,
שיהיה הבסיס לבטחון העצמי שלהם והמוכנות לחיים.

הצטרפו לקורס הורים של 8 שבועות,
40 דקות בשבוע- ידע עמוק ומעשי,

שיעשה הבדל גדול בבית,
ביכולת ההתמודדות שלכם,
ובחיים של הילדים שלכם.

לפרטים על הקורס לחצ/י כאן

הפוסט איך ומתי נבנה הבטחון של ילד בעצמו ובעולם הופיע לראשונה ב-הורות והיקשרות.

הנה כמה דגשים שיכולים לסייע:

1. לא לדבר איתו על זה ש"צריך" להרדם (כי זה שם לו את הפרידה מול העיניים).
במקום זה אפשר לדבר איתו על מה נעשה מחר,
ואולי אפילו לתכנן חלום מיוחד ביחד.
הרעיון זה לדבר על נקודות החיבור ולא נקודת הפרידה.
(לדוגמא חולמים שנוסעים לים או לחנות גדולה של צעצועים צבעוניים וכו..)

2. לתת לו משהו שלנו שהוא יכול לישון איתו:
כרית עם הריח שלי, פיג'מה/ חולצה של אבא וכד..
כשהילד מחזיק במשהו שלנו, זה כאילו הוא מחזיק בנו.

3. לאפשר פורקן פיסי/ ריגשי אם נדרש.
אם הילד מתחיל להשתולל, לקפוץ, ונראה שצריך לפרוק אנרגיה,
(כן כולנו יודעים כמה זה יכול להתיש אותנו..)
לפעמים זה בסדר לקחת 10 דקות לפורקן.
אולי לעשות לו אווירון, דגדוגים, התגוששות,
משהו שיאפשר לו לפרוק את המתח והאנרגיה שבגוף.
אם מראש ברור לנו שהילד שלנו עמוס רגשית (מה שמאד הגיוני הימים אלה),
כדאי להקדיש זמן במהלך אחר הצהריים לפריקת רגשות,
כדי שיגיע רגוע יותר לשינה.

ומה אם הילד נרדם אבל אח"כ קם בלילה?
לא נוח, מבאס, אבל טבעי!
ההמלצה היא לא להתנגד לזה,
להבין שהילד זקוק לקירבה אלינו כדי להרגיש
בטוח ולתת לו את זה.
איך?
זה כבר תלוי בנוחות שלכם..

אפשר לאפשר שישן אצלכם במיטה,
אפשר להכנס למיטה שלו,
אולי מזרן בחדר שלו או שלכם יספיק.

הדבר שהכי חשוב לזכור בהקשר של שינה זה להיות גמישים.

סידורי השינה זה לא כל כך משמעותי.
אין חינוך בשינה.

ילד ישן טוב ולבד כשהוא מרגיש מספיק בטוח.

עד אז, אנחנו רוצים לספק את הצורך שלו בקירבה,
לתת לו את תחושת הבטחון,
בטח בתקופה כל כך מבהילה כמו זמן מלחמה.

וכמובן בל נשכח שהיקשרות טובה במהלך היום, תקל על השינה בלילה.
ככל שנשקיע בחיבור, במגע, בנוכחות,
ונאפשר ביטוי ריגשי במהלך היום, הילד יגיע יותר רגוע לשינה.

למפגש זום שערכנו בנושא תסכול וחרדה של ילדים בזמן מלחמה לחצ/י כאן

הפוסט קשיי שינה בזמן מלחמה הופיע לראשונה ב-הורות והיקשרות.

בין אם ילדינו נחשפים לתכני המלחמה

ובין אם הם חשים את המתח והצער שאנחנו חווים,

רובם מבוהלים לנוכח המצב.

הבהלה הזו יכולה להיות ישירה מאירועי המלחמה

(פחד ממחבלים, פחד ממוות וכו'),

או בהלה שמושלכת על משהו אחר

(פחד ממפלצות, פחד מעכבישים, פחד מחושך וכו).

כך או כך מה שעומד בבסיס הפחד, זו חרדת פרידה:

פחד לאבד את החיבור לדמויות המשמעותיות (לרוב אבא ואמא).

ילדים לא באמת מודעים לפחד האמיתי (פחד להפרד מההורים).

המוח לא מסוגל להתמודד עם האמת,

אז הוא מוצא אובייקט אחר שיותר קל "להסתכל" עליו, ומפחד ממנו.

איך עוזרים לילד לעבד ולהשתחרר מהבהלה הגדולה?

דרך משחק 🙂 🙂

משחק הוא המקום בו רגשות מעובדים ומחלימים.

קל לעבוד עם ילדים דרך משחק כי זה העולם שלהם,

קל לפתות אותם לתוך משחק.

אנחנו לא מדברות על משחק קופסא או משחק שיש בו תחרות,

אלא על משחק שמטפל ברגשות.

הנה כמה סוגי משחקים שתוכלו להציע לילדיכם כדי שלסייע להם.

כל מה שצריך זה קצת חומרים שיעזרו לילד לדמיין,

לבנות, ליצור,כמו: בית בובות, בובות אצבע, מכוניות, אבנים, חיות וכד.

1. משחק ממוקד ילד-

זה משחק שבו הילד מנחה את המשחק.

כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה להיות איתו בנוכחות (בלי טלפונים),

להתעניין במה שהוא מעלה ולתת לו להוביל את המשחק.

בהרבה מקרים יעלו תכנים שמטרידים אותו.

כשאנחנו שם איתו, זה מאפשר לו לגעת בפחדים ובחרדות

במקום בטוח ואוהב, איתנו.

כך המוח מעבד את החוויה בלי לחוות עוד בהלה, היות ומשחק הוא לא אמיתי.

2. משחקי פירוד-

משחק שבו אנחנו יוצרים הפרדה פיסית חזותית זמנית,

כמו מחבואים, תופסת או "קוקו".

ככל שהילד קטן יותר,

כך הפירוד צריך להיות לפרק זמן קצר יותר (כדי שלא יבהל באמת).

במשחק הזה המוח מתנסה בפרידה ובחיבור מחדש (תיקון של תחושת הפרידה).

כשאנחנו מוצאים את הילד לרוב נתלהב, נצחק ונצחיק את הילד.

הצחוק הזה חשוב מאד לשחרור רגשות וטיפול בבהלה.

3. משחקי השתטות-

אנחנו עושים פרצופים מצחיקים,

פעולות משונות (כמו ללבוש מכנסיים על הראש),

הולכים בצורה מגושמת ונופלים וכד'.

משחקי השתטות מביאים לצחוק גדול,

שגם הוא מאפשר פורקן של המתח והחרדה שהצטברה בגוף.

4. משחקי מגע-

מגע מווסת, מרגיע ומקרב. גם את הילדים וגם אותנו.

משחקי מגע מאפשרים להציע מגע גם לילדים שנמנעים מחיבוקים וקירבה.

דוגמאות למשחק מגע:

לעשות לילד צורות על הגב, סבתא בישלה דייסה,

לשחק בספא (עיסויים עדינים), אוירון, דגדוגים וכד'.

משחק הורה ילד, לא רק מטפל ברגשות, הוא גם מחזק את הקשר ונוסך בטחון.

היקשרות עמוקה ומשמעותית היא הפתרון האולטמטיבי לצמצום בהלה.
*

למפגש זום שערכנו בנושא תסכול וחרדה של ילדים בזמן מלחמה, מוזמנ/ת ללחוץ כאן

שנדע ימים טובים יותר

הילה והדסה

הפוסט איך לעזור לילד עם פחדים וחרדות בזמן, גם בזמן מלחמה הופיע לראשונה ב-הורות והיקשרות.

הפוסט איך לסייע לילדים בזמן מלחמה הופיע לראשונה ב-הורות והיקשרות.

נעים מאוד – ברוכים הבאים לגיל שנתיים הנפלא, בו יש לכם ילד או ילדה בגיל המיוחד,
בו הם מצד אחד כל כך מתוקים ומופלאים ומצד שני, כל כך מלאים בהתנגדויות, בתסכול ולפעמים אפילו באגרסיביות.

איך עוברים את הגיל הזה בגישה ההיקשרותית? איך צולחים את ההתנגדויות, מבלי לאבד שליטה
ומבלי לפגוע במערכת היחסים?
הנה כמה טיפים שיכולים לעזור.

איך יצירתיות מסייעת בהורות?

ישנם דברים, שאתם אולי מיישמים בצורה אינטואיטיבית, אבל הם יכולים להיות פשוטים יותר,
אם נבין את הרציונל שעומד מאחוריהם.

חשוב לזכור, שאנחנו לא יכולים לשלוט בילד, שלא שולט בעצמו. מה הכוונה?
הילד או הילדה בני השנתיים, מונעים מתוך דחפים ורגשות. אין להם באמת שליטה על המוח שלהם.

אם אתם נמצאים בסיטואציה, בה הם לא משתפים פעולה או שהם מאוד מתוסכלים, לא יעזור אם תצעקו חזק יותר
או אם תדרשו את הדרישות שלכם בתקיפות יותר.

הרבה הורים חושבים, שאם הילדים שלהם לא ממושמעים, זה אומר שהם לא הורים טובים.
שהם לא מספיק מציבים גבולות, שהם אולי אפילו סוג של כישלון בתחום הסמכות ההורית.

אז מה בכל זאת אפשר לעשות?
הרי לא נעים לעמוד חסר אונים מול ילד מתוסכל, בתחושה שאין לכם איך לעזור, לא לעצמכם ולא לו.
מה שאפשר באותה סיטואציה לשנות – זה את הנסיבות הסביבתיות, במקום לשנות את הילד.

טיפים להתמודדות עם סיטואציות יום יומיות

בואו ניקח סיטואציה מוכרת, שחוזרת על עצמה באופן יום יומי:
הגיע זמן ארוחת הערב והילד יושב וזורק אוכל על הרצפה. אכן, מעצבן מאוד…
אז ביקשנו פעם אחת שיפסיק וביקשנו עוד פעם, ניסינו בנחמדות וניסינו בתקיפות וזה פשוט – לא עבד.

זה בדיוק הסימן עבורנו, לשנות את הנסיבות ולחשוב ביצירתיות.
לדוגמה: "אוי! נזכרתי… שרציתי להראות לך, איך עושים פרצוף מהירקות שיש לך בצלחת. מה אתה חושב שיכול להיות הפה?".

בואו ניקח עוד דוגמה:
הילד ממש, אבל ממש לא רוצה להיכנס להתקלח, לא עוזרים כל ההסברים והשכנועים.
במקום לומר: "עכשיו הולכים להתקלח",
אפשר לומר: "תקשיב, עברתי מקודם ליד האמבטיה… ונדמה לי ששמעתי צפרדע קופצת למים וקוראת לך!";
או: "בוא נבדוק אם יש דולפינים באמבטיה! נראה לי ששמעתי משם בלו בלו בלו".
כמה שיותר תדברו בהתלהבות – כך יותר טוב.

דוגמה נוספת: הילדה פשוט מסרבת לפתוח את הפה על מנת שתצחצחו לה שיניים או שתצחצח בעצמה.
אתם כבר קרובים להתייאש ולזרוק את כל העקרונות שלכם לגבי היגיינה ובריאות לפח,
להישאר בתסכול כלפי עצמכם ועם טינה כלפי הילדים, העיקר לא להיכנס לעימות, שיהרוס לכם את כל הערב.

רגע לפני, אפשר לנסות להגיד: "בואי נשחק משחק – אני אנחש מה אכלת היום, לפי מה שאראה בתוך הפה שלך";
או: "נראה לי שראיתי פינגווין בתוך הפה שלך ואני פשוט חייבת להוציא אותו משם!".

ההיגיון מאחורי המתודה

אז מה עומד מאחורי כל המשחקים ושעשועי הדמיון האלה?
למה כדאי לעשות אותם, גם כשאנחנו מרגישים שאין לנו כוחות להשתטות ושאנחנו רק רוצים שהם יעשו את מה שאנחנו אומרים?
יש לכך כמה סיבות:

1. נוכחות
פעמים רבות, אנחנו מתנהלים בחיים שלנו ללא מודעות, פשוט – על אוטומט. לפעמים זה עובד, אבל הרבה פעמים,
אנחנו נאלצים לעצור ולחזור לרגע של נוכחות ושל מודעות, לתשומת לב מלאה על הילדים שלנו,
כדי שנוכל להוביל אותם ולהניע אותם למקומות שאנחנו רוצים.
כשאנחנו נוכחים, הם מרגישים את הקשר איתנו במלוא עוצמתו וזה מעורר במוחם אינסטינקטים לשתף פעולה
ורצון להיות "טובים".

2. משחקיות
לנו, יש את רצף היום שלנו. אנחנו מתקתקים עניינים, מתפעלים ביעילות ומתקדמים לעבר מטרה ברורה,
כמו השקט שאחרי ההשכבות, הפיזור בבוקר למסגרות וכו'.
הקטנים שלנו, לא נמצאים איתנו באותו מקום. למעשה, הם נמצאים בכלל במקום אחר לגמרי.
העולם שלהם מורכב ממשחקיות, מיצירתיות ומדמיון.
ככל שנצליח לדבר יותר בשפה שלהם, ככל שנצליח יותר לגשר על הפער, בין העולם שלנו לבין העולם שלהם,
כך יהיה לשנינו יותר קל. החיבור ביננו ישמר והם יבצעו את הפעולות שאנחנו מבקשים, אבל מתוך קירבה ואהבה.

3. מציאותיות
הסיבה אולי הכי טובה, היא שללכת איתם ראש בראש, לכפות, להכריח ולהתעצבן – פשוט לא עובד.
או, שלבסוף הם יבצעו את הפעולה שביקשנו מהם לעשות, אבל לא בלי מחיר, בין אם הוא בא לידי ביטוי באותו רגע או בהמשך.
אם נסכים "לרקוד את הריקוד" עם המוח שלהם כפי שהוא, להבין את המקומות שהוא נכנס אליהם ולמצוא את הדרך לשחרר
או להוביל אותו באופן יצירתי – כך נשיג שיתוף פעולה בטווח הקצר וגם נחזק את ההיקשרות בטווח הארוך.

לסיכום

גיל שנתיים הוא באמת גיל נפלא. גיל מלא בהתפתחות, בדיבור, בדברים חדשים ומתוקים שהקטנטנים שלנו עושים…
כן, לצד הרבה תסכול, צרחות, בכי ובעיקר הרבה התנגדות, מאוד, מאוד חריפה.
חשוב לנו שתזכרו, שאין טעם לנסות להתקדם מתוך סיטואציה כזו. עדיף לעצור, לתת מקום לבכי, לתת זמן של תשומת לב, חום ואהבה, עד שהילד נרגע. אז, אפשר להמשיך להוביל אותו, בדרך ההיקשרות.
רוצים לשמוע עוד על תכנית הליווי שלנו להורים? לחצו פה.

הפוסט גיל שנתיים הנפלא: איך להתמודד עם התנגדות, תסכול ואגרסיביות בדרך היקשרותית הופיע לראשונה ב-הורות והיקשרות.

אבל כמה שלא תבקשו, תתחננו ותסבירו, זה פשוט לא עובד…
הילד מסרב ואתם נשארים עם המבוכה, אולי גם תחושה של חוסר שליטה או שאתם אלה שעשיתם משהו רע…
אבל האם זו באמת הדרך בה ילדים לומדים לבקש סליחה?

כדי לשחרר את הצורך שלנו, שהילד שלנו יבקש סליחה, חייבים להבין את תהליכי ההתפתחות וההבשלה של ילדים,
כיצד המוח שלהם עובד ומה כן ולא לעשות בסיטואציה.

מה מסתתר מאחורי בקשת הסליחה?

כאשר אנחנו מבקשים מהילדים להגיד: "סליחה" בצורה טכנית, מהשפה אל החוץ, ללא הבנה אמיתית של משמעות הסליחה,
אנחנו חושבים שאנחנו "מכינים את הקרקע", מחנכים ומגדלים את הילדים מתוך אהבה וכוונה טובה, להיות מבוגרים
שידעו בעתיד לבקש סליחה ולסלוח.

אבל האמת היא, שתהליך הסליחה בנפש, הוא תהליך עמוק ביותר. לבקש סליחה, זה הרבה מעבר ללומר מילה.

התהליך כולל את היכולת:
– לראות את האחר מולנו,
– להרגיש את צערו,
– להבין שפגעתי, שטעיתי, שפעלתי לא נכון,
– להצטער על כך שפגעתי ושציערתי אותו,
– להפנים שראיתי רק את עצמי
– ולבסוף – להתחרט על כך, לאזור אומץ ולבקש את סליחתו.
כל זה דורש תהליך עמוק, פנימי ומשמעותי, שדורש מעל הכל בגרות ויכולת ראייה של האחר.

לומר לילד לבקש סליחה באופן טכני, מבלי שיש לו את יכולת האמפתיה, מבלי שיש לו את יכולת לחוש חרטה, את ראיית האחר,
את ההבנה שהוא טעה וכו', זה כמו לרתום את העגלה לפני הסוס.
לא רק שזה לא מקדם, זה אף מעכב ועלול אפילו לסכל את הניסיונות של המוח להביא את הילד למקום אליו הוא צריך להגיע,
מתוך עומק אמיתי.

מעבר לכך, כשאני אומרת לילד שלי לבקש סליחה לפני שהסליחה נובעת מתוכו, אני בעצם אומרת לו,
שעדיף שיהיה לא אותנטי, שלא יקשיב לעצמו, שהתנהגות חיצונית, חשובה יותר מרגשות פנימיים,
שפוליטיקה חשובה יותר מיושרה.
האם זה מה שאני רוצה לשדר לילד שלי? שלומר סליחה זה הדבר הכי חשוב?
יותר מאשר איך שהוא מרגיש, יותר ממה שהוא מסוגל, יותר מהקשר שלנו?

איך נכון להגיב?

מה שנדרש מאיתנו, זו סבלנות: מהלכים עמוקים בנפש, מתרחשים בהדרגה.
זהו תהליך התפתחותי, שלוקח זמן ונדרשים לו תנאים מסוימים: מערכת יחסים יציבה ובטוחה, סביבה שמספקת מנוחה,
יכולת הסתגלות, לב רך ועוד.

עוד נדרשת מאיתנו: אמונה, שיש בילדים שלנו את היכולת לגדול להיות בוגרים אכפתיים, שרואים את האחר,
מתחשבים ברגשותיו, מסוגלים להתחרט ולהצטער, רוצים להשתפר ולהיות אנשים טובים יותר.
הפוטנציאל הזה, קיים בכל ילדה וילד!

נכון שזה לא נעים שכולם מסתכלים ויש את הציפיות החברתיות, את הנורמה ואת הבהלה: "מה יגידו עליי" בתור הורה,
אולי אני נכשלתי בחינוך של הילדים שלי, אבל כולנו יודעים מניסיון, שהסברים הגיוניים – פשוט לא יועילו.
אין לנו ברירה אלא לקחת נשימה עמוקה ולבחור לפעול – אחרת.

אז מה עושים בינתיים?

בכל זאת, מצד אחד יש ילד שלא שלט בעצמו ובצד השני יש ילד שחטף מכות, שנפגע.
מה עושים?
– מכילים את התסכול, של שני הצדדים;
– משקפים את הקושי;
– מובילים לבכי כשצריך;
– מתמללים את הסיטואציה: "היא הרביצה לך וזה כואב, מבהיל ומתסכל"; "הרגשת תסכול ולא הצלחת לא להרביץ…".

בחברה שלנו היום, שמים דגש חזק, בטרם עת, על ביטוי חיצוני. אין סבלנות, לא מחכים להבשלה ולא מאמינים בהבשלה ולכן,
כשאנחנו נמצאות בסיטואציות חברתיות ואנחנו עומדות מול אנשים שמצפים לשמוע סליחה מהילדים שלנו,
כמובן שאין לנו עניין לחנך אף אחד חוץ מאת ילדינו.

מה שעוזר לנו בסיטואציות כאלה, זה פשוט לבקש סליחה בשם הילדים שלנו: "הוא לא התכוון", "הוא מצטער"…
לפעמים זה נכון, לפעמים הילד באמת חש צער. לפעמים לא.
בכל מקרה, זה פתרון זמני טוב, עד היום, שבו הסליחה תנבע מתוכו.

לסיכום

יש דברים שאנחנו ההורים יכולים לעשות, כדי לעזור לתהליך הפנימי להתרחש, כדי לקדם אותו וכדי לתמוך בו.
לפעמים אנחנו עושים אותם באופן אינטואיטיבי ולפעמים לא.
חשוב לנסות לראות את ילדינו מתוך המקום שלהם, להיות סבלניים ולשים את הדגש על מה שחשוב:
על הקשר ביננו ולא איך שאנחנו נראים כלפי חוץ לאנשים אחרים.

ברור שזה קשה באותו רגע, כשההרגלים שלנו משתלטים עלינו,
אבל עם הרבה תרגול, כוונה והבנה אמיתית של הילד, אפשר להצליח לבחור אחרת, גם בתוך סיטואציות מאתגרות.

למידע נוסף על תהליך ליווי ההורות שלנו לחצו כאן.

הפוסט סליחה: איך להפסיק להכריח את הילדים לבקש סליחה ולהישאר בחיים הופיע לראשונה ב-הורות והיקשרות.

אך יחד עם כל המודעות המבורכת וריבוי הגישות, שלאט גם מרחיקות אותנו מגישות
שמתייחסות אך ורק להתנהגות של ילדים, שזה בכלל מבורך, עדיין יש משהו מאוד קריטי
ומשמעותי, שלדעתנו מתפספס.

כי האמת היא, שאנחנו יכולים לעשות את הכל נכון: לדבר נכון, להגיב נכון, להבין, לכבד…
אבל אם מערכת היחסים ביננו לבין ילדינו אינה הדדית, אז שום דבר כבר לא יעזור.
אנחנו בעצם מתרכזים בדבר הלא נכון ושמים את הדגש רק על עצמנו.
למה הכוונה? המשיכו לקרוא.

הכל היה בסדר, עד שיום אחד…

ננסה להמחיש את הכוונה באמצעות דוגמה: הגיעו אלינו לקליניקה זוג הורים, לילד בן 10,
שסיפרו שעד לפני חצי שנה, כביכול – הכל היה בסדר ואילו בתקופה האחרונה,
פתאום הם מגלים על הילד שלהם, דברים שהם לא ידעו: הוא מסתובב הרבה עם חברים
ועושה דברים שאסור לעשות, הוא לא מקשיב להם, הם לא מבינים מה קורה איתו,
הוא לא מחפש את הקירבה שלהם ומסתבר, שהם גם לא הכתובת שלו, כאשר הוא בצרה.

ההורים הרגישו, שהם מבחינתם, עשו את כל מה שצריך על מנת ליצור קשר טוב עם הבן שלהם.
לכן, הם היו כל כך מופתעים, שפתאום, יש בעיות.
זה לא שלפני כן, הכל היה נהדר, אבל הם הרגישו, שהם מתמודדים. עכשיו, כשהילד גדל והתבגר,
הם יותר ויותר מרגישים שהוא לא איתם, שהם חווים קשיים
ושהכלים שעבדו להם עד כה – כבר לא עובדים.

ברור שההורים מאוד אוהבים את הילד שלהם וברור שהוא חשוב להם, יותר מכל דבר אחר,
אבל… זה לא שבוקר אחד, הילד פתאום השתנה.
כנראה, שלאורך השנים, מערכת היחסים ביניהם נבנתה בצורה לא נכונה ולא העמיקה דיה ועכשיו,
רואים את השבר.

הקבלה טובה היא כמו שאישה תתעורר בוקר אחד ותגיד לבעלה שהיא מעוניינת להתגרש.
הבעל יהיה מופתע: "אבל למה?! הרי הכל בסדר! יש לנו קשר טוב! מה קרה פתאום שאת רוצה להתגרש?!".
מבחינתו, הקשר היה תקין. הוא עושה את מה שצריך כדי שהקשר יהיה טוב.
אבל… האם הוא אי פעם עצר לבדוק, האם הצד השני גם מכוון למערכת היחסים ושותף אליה באותה מידה?
לא רק בהתנהגות, אלא גם בעומק? ברגש?

צריך שניים לטנגו

מערכת יחסים היא כמו זוג בעת ריקוד. אנחנו יכולים להיות רקדנים מעולים ולדעת בעל פה את כל הצעדים,
אבל אם בן או בת הזוג שלנו לא רוצה לרקוד איתנו, אז אנחנו פשוט לא נוכל לרקוד.

מערכת יחסים, היא בעצם ריקוד בין שני מוחות. אנחנו יכולים להציע לילד את הקשר, את מערכת היחסים איתנו,
אבל אנחנו רוצים גם לשים לב, שהוא אכן נכנס איתנו לתוך הריקוד, שהוא אוחז במה שאנחנו מציעים לו וגם מחזיר חזרה.
וזו בעצם אמירה חדשה, שהרבה הורים אינם מודעים אליה. כיום הדגש, הוא בעיקר על מה ההורה צריך לעשות:
לעשות את הדברים בצורה נכונה, לדבר בשפה נכונה ומקרבת.

אבל הבעיה היא, שאנחנו כל כך עסוקים בלהסתכל על עצמנו, שאנחנו מפספסים לגמרי את הילד
ואיפה שהוא נמצא בתוך כל הסיפור הזה.
האם הוא באמת מצליח להעמיק ולהתמסר למערכת היחסים הזו?

אנחנו רוצים לבנות עם ילדינו, מערכת יחסים כזו שהם אוחזים בה, באותה מידה, שבה אנחנו אוחזים בהם:
– מערכת יחסים שבה הלב שלהם פתוח והם אוהבים אותנו, כמו שאנחנו אוהבים אותם.
לא על מנת לממש את הצורך שלנו באהבה,
אלא מפני שילד שהעמיק את ההיקשרות שלו עם הוריו ונתן להם את ליבו, הלב שלו נמצא בידיים של המבוגרים שאוהבים אותו
ושהוא חשוב להם יותר מכל, מרגיש שהוא ילד מוגן ובטוח, כי הם בוודאי ישמרו עליו מכל משמר.

– מערכת יחסים כזו, שיש בה אינטימיות פסיכולוגית ורצון של ילדינו לשתף אותנו, בעולמם הפנימי, בלבטים ובסודות שלהם.

– מערכת יחסים שמתחילה כשהם קטנים, הולכת ומעמיקה עם השנים לתוך גיל ההתבגרות
(שאמור להראות אחרת לגמרי מאשר איך שהוא נראה היום) ולכל אורך החיים.

אז איך יוצרים מערכת יחסים הדדית?

היום יום העמוס שלנו, גורם לנו לבקש, לדרוש ו"לתפעל" את הילדים שלנו. הם שומעים מאיתנו "אסור" ו"מותר",
הכוונות והוראות.
לנו ברור, בסופו של יום, עם כל הלחץ והעומס של החיים, שהשורה התחתונה היא, שאנחנו הכי אוהבים אותם
והם חשובים לנו יותר מכל.
אבל הם לא יודעים את זה!
ואם אנחנו לא נדאג שהם ידעו, הם לא יכנסו לריקוד ההיקשרותי איתנו.
אם רוב היום הם ישמעו מאיתנו בעיקר בקשות, דרישות והוראות, אז לא יהיה להם במה לאחוז.

המקום הטוב ביותר להתחיל בו (ולהמשיך בו וגם לסיים בו) הוא חום רגשי, הנאה מהם ואהבה, התפעלות,
ניצוץ בעיניים כשאנחנו מסתכלים עליהם, תשומת לב ועניין.
כל אחד מאלה, מאד מפעילים את ההיקשרות על ילדינו.
אנחנו בעצם נותנים לילד סימנים שהוא רצוי ומשמעותי לנו ושאנחנו מתפעלים ממנו ומעריכים אותו.
אז הוא ירצה לאחוז בנו.

ברור שצריך לנהל דברים ו"לתקתק", אבל כדאי לאזן את זה עם מה שחשוב באמת ויותר מכל, להפגין חום ואהבה כלפי ילדינו.
איך?
– דרך החושים (מגע, קול…),
– דרך הידמות ("לי ולך יש את אותו…"),
– דרך תחושת שייכות ("אני תמיד אהיה שלך…"),
– דרך תחושה של משמעות (סיפורים על הלידה שלהם ועל תקופת התינוקות, התפעלות ממעשיהם…),
– הבעת רגש של אהבה כלפיהם
ועוד ועוד, אין סוף לדרכים להביע את החשיבות שלהם בשבילנו ואת האהבה שלנו.

השינוי אומנם מאתגר במציאות של היום, אבל הרבה פעמים צריך לשנות פאזה בהורות ולעבור מתפקוד משימתי ומטרתי לבניה של היקשרות.

לסיכום

תקשורת מכבדת היא דבר חשוב, תקשורת מקרבת בהחלט עוזרת, לדעת איך לדבר – זה גם חשוב.
אבל יחד עם זאת, אם לא נבין לאן אנחנו באמת חותרים ולמה ילד באמת זקוק כדי להיקשר לעומק,
אם לא תהיה לנו תמונה רחבה ועמוקה של מה זה ילד, הבנה של התפקוד הרגשי שלו והתנאים להם הוא זקוק לצמיחה,
הבשלה ומימוש הפוטנציאל שלו,
אם לא תהינה לנו התובנות האלו – כל גישה, רכה תומכת ועוטפת ככל שתהיה,
לא בהכרח תעזור לנו לעשות את העבודה לטווח הארוך ולהגיע ליעד האמיתי.

האמת היא, שיש לכל ההבנות האלה, עוד עומק גדול וקשה לנסח ולהעביר באמת את העניין דרך כתיבה קצרה.
צריך הרבה מילים, כדי לעורר תובנות עמוקות.
בכל זאת, כל כך חשוב להיות בתהליך של צמיחה לתוך הורות, שמטפחת את הדברים הכי מהותיים לצמיחתו של ילד,
עד לכדי מימוש כל הפוטנציאל הטמון בתוכו.

מה שאנחנו עושים זה לא מה שחשוב, אלא מי אנחנו עבור ילדינו, הוא הדבר המשמעותי ביותר.
למידע נוסף על תכנית הליווי להורות שלנו לחצו כאן.

הפוסט הדדיות בקשר: זו הסיבה שאתם מרגישים שאתם עושים הכל נכון ועדיין מפספסים הופיע לראשונה ב-הורות והיקשרות.

לאורך זמן, כשיש קשיים משמעותיים בקשר, כשהאתגרים גדולים מידי ואנחנו לא מצליחים להתמודד נכון עם קשיי הילד שלנו,
הוא עלול להיכנס למגננה רגשית מולנו ואז ההרגשה הזו שהוא יותר מידי בשבילנו, הלב שלנו שנסגר מולו,
יכולה להתקבל בשני אופנים שונים אצל הילד:
במקרה הטוב, הילד עוד לא ויתר על הקשר עם ההורה, אבל המצב הופך אותו לתובעני מאוד, לתוקפני, לחוצפן ולאינטנסיבי.
במקרה הפחות טוב, הילד ויתר והוא מחפש את ההיקשרות מחוץ לבית, או מסוגר בעולם משלו: מחשבים, ספרים, חברים, טלפון…
וכמובן שעדיין, ההתנהלות מולו תהיה מאתגרת מאד, ללא שיתוף פעולה, עם הרבה תוקפנות, התנגדות
ועוד התנהגויות מאתגרות.

למה זה קורה ומה אפשר לעשות?
המשיכו בקריאה.

איך הגענו לכאן?

האמת היא, שאם חושבים על זה, מצבי קיצון כאלה, הם לא מאוד מפתיעים.
הורות יכולה להיות דבר מאוד מורכב, כשאנחנו רחוקים מהאינטואיציות שלנו, כשאותנו גידלו בצורה בעייתית
וכשאנחנו בעצמנו, בעצם לא כל כך בוגרים ומלאים במגננות.

רוב המבוגרים היום, אינם בוגרים. הרוב הגדול. גדלנו, אבל לא התבגרנו. בעיקר בגלל שבילדותנו,
לא נתנו לנו את התנאים הרגשיים, הנדרשים להתבגרות.
ואז, מגיעים הילדים שלנו ובאופן טבעי, הם מפעילים אצלנו את כל הנקודות הכואבות, הלא פתורות, המודחקות
והן צצות ומתפרצות.

מכיוון ששליטה עצמית, פרופורציות ומתינות הן תוצאה של בגרות, ואנחנו לא הכי בוגרים בעולם,
יוצא שאנחנו "מאבדים את זה" פה ושם, מתפרצים, יוצאים מפרופורציות ומאבדים שיקול דעת.

עכשיו, נוסיף לזה את אורח החיים הבלתי אפשרי שלנו, את הלחץ, המתח, חוסר המנוחה, חוסר השקט וחוסר הפניות.
עוד נוסיף ילדים עם רגישות יתר, אינטנסיביים, אימפולסיביים ותובעניים.

ואחרון חביב, נוסיף את זה, שכבר שכחנו מה זה ילדים.
אין לנו הבנה ותובנות לגבי מה שמניע אותם ולמה הם זקוקים, כדי להבשיל ולהתבגר.

זהו, לא צריך הרבה יותר, כדי שהמצב יתדרדר לאט לאט ויגיע לניתוק ולתחושה של חוסר אהבה.
מה שחסר פה ויכול להציל את המצב, זו מודעות, היזכרות וריכוך מגננות.

מה צריך לקרות כדי לחולל שינוי?

1. מודעות:
ההבנה, שאנחנו המבוגר האחראי, שהקשר שלנו עם ילדינו תלוי רק בנו ולא בהם.
ההבנה והיכולת להתבונן על העומס שלנו, על הלחץ ועל חוסר הפניות ועל זה שזה אולי נורמלי (כי זו הנורמה המקובלת היום),
אבל זה לא טבעי ולא תומך בגידול ילדים.

מה עוזר לנו להרגע? מה עוזר לנו להתווסת? מה עוזר לנו להיות בנוכחות ובפניות בהורות שלנו?
במי אנחנו יכולים להעזר כדי להקל על העומס היום יומי?

ההבנה, שילדים זקוקים לתנאים רגשיים מסוימים כדי להצליח להתבגר באמת, כדי להצליח לגדול
ולהיות מבוגרים בריאים בנפשם ושאנחנו היחידים (בהנחה שאנחנו לוקחים על עצמנו את האחריות לכך)
שיכולים לספק להם את התנאים האלו.

2. היזכרות:
להיזכר באינסטינקטים ההוריים שלנו, באינטואיציות שמוטבעות אצלנו במוח.
להיזכר במה שכבר כמה דורות שכחו – מזה ילד, למה ילד זקוק, מה מהות התפקיד שלנו מול ילדינו, מה מניע ילדים מבפנים,
מה מצמיח אותם וכו'.

3. ריכוך מגננות:
הורה עם מגננות, הוא הורה עם לב סגור. כדי להתחבר לילד שלי, אני חייבת לב רך.
היכולת להרגיש רגשות עדינים, של אהבה, געגוע ועצב, תלויה בלב הרך שלי וכדי להגיע לליבו של ילד ולרכך אותו,
אני צריכה שהלב שלי יהיה פתוח.

איך מתאהבים מחדש?

אז מאיפה מתחילים לשקם קשר כל כך פגוע? איך הורה שמרגיש שהוא כבר לא אוהב, חוזר לאהוב?
איך מרגיעים דינמיקה, שמבוססת על חיכוכים וריבים? איך מרככים את הלב?

כמובן שזה תהליך עמוק ולפעמים ארוך ומורכב, אבל מקום טוב להתחיל בו, הוא לקיחת אחריות על הקשר שלנו עם ילדינו.
כלומר, לחשוב עם עצמי: האם אני עדיין ההורה של הילד שלי? האם אני רוצה שוב לאהוב אותו?
האם אני רוצה שהקשר יראה אחרת?

אם התשובה היא כן, פשוט מתחילים במחוות קטנות של אהבה, של חיבור, של הזנה היקשרותית:
– מחוות פיזיות: ליטוף, חיבוק, חיוך, מבט בעיניים.
– מחוות שגורמות לילד להרגיש משמעותי לנו: חשבתי עליך היום, התגעגעתי, חיכיתי לראות אותך, נזכרתי שאמרת…
– מחוות של אהבה: אני אוהבת אותך, אני שמחה שאתה שלי…

יש אינסוף אפשרויות… מכאן יש כמובן עוד דרך לעבור: תהליך היזכרות, מודעות והמסת מגננות.

לסיכום

לרובינו, מידי פעם, נסגר הלב, בין אם כלפי ילדינו או כלפי אחרים, גם אם זה רק בסיטואציות מסוימות או ברגעים מסוימים.
גם אם המצב זמני וגם אם הוא מרגיש כמו נצח, הפתרון, הוא אותו פתרון: לחזור ולגשר על הניתוק,
באמצעות מחוות של אהבה ושל חיבור.

רובינו, עושים את זה אולי באופן אינטואיטיבי. אבל לפעמים, אנחנו צריכים תזכורת, בשצף החיים המטורף,
למהות של התפקיד, של כולנו: להוביל את ילדינו להתבגרות ריגשית מתוך קשר חזק, עמוק, אוהב ובטוח.
לכלים וטיפים נוספים לניהול חיים יום יומיים של חיבור ושלווה בבית בגישת ההיקשרות, לחצו כאן לתכנית ליווי ההורים שלנו.

הפוסט להתאהב בילד: מה עושים כשמפסיקים לאהוב הופיע לראשונה ב-הורות והיקשרות.

כן, עד כמה שזה אולי נשמע מוזר, הרבה הורים מתארים לנו סיטואציה, בה הם חווים פחד, ממש, כיווץ כזה בבטן,
למשל לפני סיטואציה מאתגרת שקורית בכל יום, כמו מקלחת או השכבה, או בתחילתו של טנטרום,
או שהם כבר צופים שיסלים אירוע מסוים.

אז קודם כל, חשוב לנו לנרמל את התחושה הזו ולהגיד, שאנחנו רואות אותה אצל הרבה הורים, אך יחד עם זאת,
חשוב לנו גם להדגיש את הפגיעות האפשריות בקשר בעקבות כך, את ההשפעה על הילד והכי חשוב – מה אפשר לעשות.

פחד של אם מילדה

דמיינו לעצמכם סיטואציה שגרתית: אם וילדה נכנסות לחנות משחקים. הילדה כבת שלוש, ניגשת לאחד המדפים
ולוקחת ממנו איזושהי בובה. האמא מתכופפת לילדה ומסבירה לה, שהן לא באו לקנות שום דבר,
שהן צריכות לצאת עכשיו מהחנות ואולי אחר כך יכנסו לחנות אחרת והיא תקנה לה משהו.

הילדה נצמדת לבובה שלקחה ומתחילה לצעוק, שהיא רוצה אותה.
האמא, בקול מתחנן, מנסה להסביר שוב, שהן לא באו לקנות ושהן צריכות לצאת.
הילדה בשלה, ממשיכה לצעוק, להרביץ לאמא עד שהיא מתיישבת על הרצפה ומתחילה לבכות בקולי קולות.
האמא שואלת את הילדה: "אבל למה את בוכה? למה את בוכה?".
הילדה כמובן לא עונה וממשיכה.

כולנו עומדים בסיטואציות כאלה לפעמים, או אפילו רק רואים אותן מהצד וחווים כיווץ מבפנים.
מה שהכי בולט בסיטואציה, הוא חשש של האמא מפני הילדה.
כולנו מפחדים מהתגובות של הילדים שלנו לפעמים, בסיטואציות מסוימות.
מפחדים מהתגובות שלהם לדברים מסוימים, צופים את הסצנה הקרבה והבטן מתכווצת לנו בתגובה,
נבהלים מהתוקפנות שלהם, נבהלים מאיבוד השליטה שלהם.
מתוך המקום הזה, כשאנחנו ניגשים לילד שלנו, עם הבהלה הפנימית הזו, אנחנו מאבדים את עמדת ההובלה שלנו.

השפעות הפחד על הילד ועל ההורה

הילדים שלנו צריכים שלא נפחד מהם. כשאנחנו מרגישים פחד מהתגובות שלהם, זה מערער אותם ומעורר אצלם חוסר ביטחון.
מכיוון שבהלה מתעוררת אצלנו באופן אינסטינקטיבי ולא נשלט, כל כך חשוב שנפתח כלפיה מודעות ולא נאפשר למה שעולה,
להכתיב את התפקוד והתגובות שלנו כלפי ילדינו במציאות, מכמה סיבות:

• כשאנחנו בבהלה, אנחנו לא יכולים להציב גבולות בצורה טובה. אנחנו יכולים להציב אותם בתוקפנות, מתוך מגננה, או ברכרוכיות וחוסר החלטיות ואז לא נוכל לעמוד יציבים ומכילים מול התנגדות.
• כשאנחנו בבהלה, אנחנו לא יכולים לשדר לילד שלנו, שהקשר ביננו יכול לשרוד את ההתפרצות שלו. אנחנו בכלל לא יכולים להיות אחראים על הקשר באותו רגע.
• כשאנחנו בבהלה אנחנו לא יכולים להכיל את הרגשות הסוערים של הילד שלנו.
• כשאנחנו בבהלה, אנחנו לא יכולים לנחם ילד ולהוביל אותו להסתגלות, על מה שלא עובד לו כמו שהוא רוצה.
• כשאנחנו בבהלה, גם אצל הילד שלנו עלולה להתעורר בהלה. האם יש מי שאוחז בו? האם יש מי שיכול לעמוד מול הרגשות שלו? האם בגלל הרגשות שלו הקשר יתערער?

איך היינו אנחנו מרגישים, בסערות ובקשיים שלנו, אם היה מישהו בחיינו היה אוחז בידינו, לא מתרגש, לא עוזב,
מחכה בסבלנות שיעבור לנו?
כמה ביטחון ויציבות זה היה נותן לנו בחיים?

עצירה, התבוננות ומודעות

אחד הדברים הכי משמעותיים, שמונעים מאיתנו להיות בעמדת האלפא: ההורה הדואג, המכוון, המטפל, היציב והחזק,
זה הפחד שלנו מפני הילדים. הרי, אם חושבים על זה רגע בהגיון, ממה בעצם אנחנו מפחדים?
הם ילדים, אנחנו מבוגרים, מה כבר יכול לקרות? הם יצעקו מאד חזק? הם ישתוללו? הם ישברו משהו? הם יקללו?
הם ינסו להרביץ? האם אין לנו יכולת להתמודד עם כל זה?

ברור שיש לנו.
הבהלה שקופצת לנו, קופצת מתוך אינסטינקט, שמגיב לתחושה שתוקפים אותנו, או מתוך איזשהו פחד של:
"מה יחשבו עלינו", או בגלל דברים שעברנו במהלך החיים ומציפים אותנו.
בכל מקרה, היא לא באמת רלוונטית, לסיטואציה המסוימת עכשיו מול הילד שלנו.

אם אנחנו מודעים לזה ואם אנחנו מבינים, כמה הילדים שלנו צריכים אותנו יציבים מול התגובות שלהם,
כמה הם צריכים מולם מבוגר, שלא מתרגש ממה שיוצא מהם בלי שליטה, מבוגר שיחזיק את הקשר חזק ויציב
ויאפשר להם להיות פשוט ילדים, יאפשר לרגש ולסערות שלהם לעבור דרכם, ישדר שהכל בסדר, אני פה,
אתה בסדר ואני בסדר ותכף הכל יעבור ואנחנו נמשיך להיות ביחד – אז, נוכל לשחרר את הפחד ולחזור לעמדת אלפא.

לסיכום

כשאנחנו מבינים למה הילדים שלנו מגיבים כמו שהם מגיבים, למה חשוב שהם יבכו, ישחררו תסכול, יהיו עצובים לפעמים,
כשאנחנו מבינים את כל הדברים האלה לעומק… אנחנו נרגעים.
מפסיקים להיבהל, מגיבים מתוך מקום בטוח יותר ויציב יותר.
זה טוב לנו כי זה עוזר לנו להתגבר.
זה טוב לילדים שלנו כי זה מאפשר להם להתבגר.
לכלים נוספים וידע להעמקת ההיקשרות בין הורים לילדיהם, קראו על תכנית הליווי שלנו להורות כאן.

הפוסט לפחד מהילד: כיצד לזהות, להתמודד ולמוסס את הפחד מילדינו הופיע לראשונה ב-הורות והיקשרות.

בתוך הקשר, ההורה, הוא אלפא: זה שמספק את הצרכים הרגשיים של ילדו; זה שיש בו הזמנה רחבה עבור הילד:
להישען, לסמוך, לנוח בתוך אהבתו, לפתח תלות ולצמוח בנוכחותו, זה שלוקח אחריות מלאה על רווחת הילד בשתי ידיו.

כשההורה הוא אלפא, זה מאפשר לילד להיכנס לתוך עמדת התלות ולבנות היררכיה נכונה בקשר.
זה מאפשר לילד להיות מסופק מהטיפול בו ומהרבה מנוחה ורגיעה בתוך הקשר.

באופן מעניין, במהלך כל תכנית ליווי להורים, אנחנו מוצאות את עצמנו נותנות דוגמאות מעולם הזוגיות,
כי יש המון קשר והקבלה,בין הקשיים שלנו בעולם הזוגיות, לבין החוויות הראשוניות שלנו בתוך קשר כילדים
וכמובן, שקיים קשר בין סוג ההורות שאנחנו מספקים לילדינו לבין הזוגיות שהם יבנו בתורם בחייהם הבוגרים.

אז מהו אותו קשר מיוחד ומעניין? המשיכו לקרוא.

היקשרות בתחילת החיים

כשאמא נענית לקריאות של הילד שלה, שמראה לה סימנים שונים של מצוקה, לדוגמה, כשהוא רעב,
היא נותנת לו מענה – לצורך בהזנה.
אבל, לא רק.
היא נותנת לו גם מענה לצורך, הכל-כך הישרדותי, בקרבה. היא לא רק נענית לצורך הקונקרטי שלו באוכל,
היא גם אוספת אותו אליה ונענית לצורך שלו בקשר, במגע, בנזקקות ובנראות.

כשהיא נענית כך לתינוק, הוא מרגיש – שרואים אותו. שהוא יכול לבקש. שהבקשות שלו, הן לגיטימיות ושיש מי שיענה עליהן.
במילים אחרות, הוא מרגיש – ראוי ובטוח.

כשהיא נענית לו, האם מספקת קשב ונגישות רגשית ומצליחה להרגיע אותו. כך גם היא, בתורה, מרגישה סיפוק ורגיעה,
מעצם העובדה שהיא מצליחה להיות המענה של התינוק.

התינוק לומד, שזה בסדר להיות תלוי במישהו אחר ולסמוך עליו. הוא גם רואה בפידבק של האמא,
שהיא נהנית להיות בעמדה מספקת ומסופקת ממנה גם בעצמה.

כך שלמעשה, יש פה איזשהו מצב של "ווין ווין" שמזין את עצמו, גדל ומתמלא בהיקשרות והאהבה.

היקשרות והמעבר לזוגיות

אם המודל ההיקשרותי פעל כמו שהוא אמור, כמבוגרים, אנחנו יכולים לייבא אותו לתוך הזוגיות שלנו.
כשבני אדם נפגשים, באופן אינסטינקטיבי, אחד מהם נכנס לתוך עמדת ההובלה, האלפא
(דואג, מייעץ, זה שיש לו את כל התשובות) והשני לתוך עמדת התלות (מתייעץ, מחפש הכוונה ונחמה).

כבוגרים, אנחנו נכנסים ויוצאים מהתפקידים האלה, לפעמים כמה פעמים ביום, מול אנשים שונים ובמקומות שונים.
אנחנו מסוגלים להיות בעמדה התלותית, להיעזר, להיתמך, להרגיש שזה לגיטימי להישען ולקבל מענה
ומסוגלים לייצר שיח ריגשי עם בן הזוג, בבקשה לקבל את המענה הרגשי-היקשרותי ממנו.

מצד שני, אנחנו יודעים גם לתת. אנחנו יודעים להיות גם בעמדה מספקת, כזו שלא נבהלת כשצריכים ממנה,
שלא נבהלת כשתלויים בה, או שזקוקים להישען עליה גם ריגשית.
כמבוגרים מווסתים, אנחנו מסוגלים להיות גם וגם.

היקשרות כאפשרות לתיקון

המצב המתואר למעלה, למען האמת, הוא די אוטופי.
האמת היא, שרבים מאיתנו, באים מתוך דפוסי היקשרות, שהם לא הכי תקינים או שנוצרו לא כמו שצריך ולכן,
אנחנו כל כך מתקשים לייצר זוגיות שוויונית, כמו שהיא צריכה להיות.
כזו שיש בה הישענות ההדדית, תמיכה ריגשית והחזקה האחד של השני בתורות וללא התקבעות ב"תפקיד" מסוים.

במובן הזה, הילדים שלנו, הם סוג של סוכני שינוי, מדריכים לתיקון, אם נאפשר להם.
בתוך הקשר עם הילדים שלנו, יש לנו הזדמנות יקרה מפז, להשפיע על עתידם. הקשר שאנחנו יוצרים איתם,
הוא הבסיס ליכולות שלהם, לקחת את מה שהושרש אצלנו בבית ולהביא אותו לחיים הזוגיים שלהם.

כשהילד שלי נזקק לטיפול שלי, להגנה הרגשית שלי, לזה שאני אענה לו ואהיה נגישה לו ריגשית, הוא בעצם בונה כך איזשהו מודל פנימי.
ה-DNA ההיקשרותי שלו יאפשר לו בעתיד לקבל, להישען, להיות באינטימיות בטוחה, כמו גם להרגיש בנוח להיות הספק,
המשענת והמקום הבטוח בעת הצורך.
להיות מבוגר מווסת היקשרותית ולהיות מסוגל למלא תפקיד של "גם וגם" ובסופו של דבר, לחוות רווחה נפשית ורגשית.

לסיכום

כשאנחנו בוחרים באופן מודע להשקיע במערכת היחסים עם ילדינו, זה לא תמיד רק בשבילם.
לפעמים, זה סוג של תיקון של ממש, גם עבורנו. אבל עבורם, זו ערובה לחיים מלאים, למערכות יחסים טובות ומשמעותיות
ולחיים מלאים ומספקים ולכן, אם אתם רוצים להעמיק בגישה,
אתם מוזמנים לקרוא עוד על תכנית הליווי שלנו להורים ולמדריכי הורים.

הפוסט סמכות הורית וההיררכיה בקשר: תיקון בעזרת היקשרות הופיע לראשונה ב-הורות והיקשרות.